עע"מ 8313-12-25

תקציר

## ניתוח משפטי של פסק הדין בעע"מ 8313-12-25 **מבוא:** פסק דין זה של בית המשפט העליון עוסק בערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר דחה עתירה להורות לוועדת המאוימים (המשיבה 1) להתחייב מראש שלא להרחיק את המערער (המערער 1) לשטחי הרשות הפלסטינית (הרש"פ) בתום תחקורו. המערערים טוענים כי הם מאוימים בשטחי הרש"פ על רקע שיתוף פעולה של המערער 1 עם גורמי הביטחון בישראל. **הרקע העובדתי וההליכים הקודמים:** המערערים, תושבי הרש"פ, פנו לוועדת המאוימים בבקשה למתן היתרי שהייה בישראל. המערער 1 התנה את התייצבותו לתחקור בכך שהוועדה תתחייב מראש שלא תגרש אותו לשטחי הרש"פ, שם לטענתו נשקפת סכנה לחייו. הוועדה דחתה בקשה זו, תוך שהיא מבהירה כי אם לא יימצא שהמערער נשקפת לו סכנה מוחשית, הוא ישוחרר לשטחי הרש"פ. בעקבות זאת, הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר נדחתה. בית המשפט קבע כי העתירה מוקדמת ותיאורטית, כי התנהלות המערערים עולה כדי אי-מיצוי הליכים ועשיית דין עצמי, וכי החלטה בעניין הסכנה הנשקפת למערערים היא בסמכותה המקצועית של הוועדה. **ההחלטה והנימוקים המשפטיים:** בית המשפט העליון, בפסק דין של השופטת גילה כנפי-שטייניץ, דחה את הערעור פה אחד, ללא צורך בתשובה מהמשיבים, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. **העקרונות המשפטיים העיקריים בפסק הדין:** 1. **סמכותה המקצועית של ועדת המאוימים:** בית המשפט מדגיש כי ועדת המאוימים היא הגוף המקצועי המוסמך, בעל המומחיות והניסיון לבחינת טענות למאוימות. שיקול הדעת המוקנה לה בתחומים אלו הוא רחב, ובית המשפט לא יתערב בו בקלות (עקרון הנקרא "הלכת החיקוי" או "עילת ההתערבות המצומצמת"). 2. **אי-כבילת ידי הרשות:** התניית התייצבות לתחקור בהתחייבות מראש של הוועדה שלא לגרש את המתייצב לשטחי הרש"פ, מהווה ניסיון לכבול את ידיה של הרשות המנהלית ולהפקיע ממנה את שיקול דעתה. התנהלות זו נוגדת את מושכלות היסוד של מינהל תקין. 3. **סדר דין מינהלי וסעדים זמניים:** בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי העתירה מוקדמת ותיאורטית, שכן החלטה סופית טרם ניתנה. המערערים התבקשו למצות את ההליכים בפני הוועדה, ורק לאחר מכן, אם יתקבלו החלטות שליליות, יוכלו לפנות לבית המשפט. בקשה לסעד זמני צריכה להתבסס על עילת תביעה קיימת, ולא על תרחיש היפותטי. 4. **עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים:** בית המשפט קבע כי התנהלות המערערים, אשר נקטו הליכים משפטיים חוזרים ונשנים לאורך כשני עשורים, תוך שהם שוהים בישראל ללא היתר חוקי, מהווה עשיית דין עצמי. התנהלות זו עשויה להצדיק דחיית ערעור על הסף, שכן היא פוגעת בטוהר ההליך המשפטי. 5. **אי-מתן התחייבות מראש:** בית המשפט שב ומדגיש כי לא ניתן להכתיב לוועדה מראש את החלטתה, מבלי שהתחקור יתבצע ומבלי שתתקבל החלטה מינהלית. הדבר דומה ל"רתימת העגלה לפני הסוסים". **החידושים המשפטיים (אם קיימים):** בפסק דין זה אין חידושים משפטיים מהותיים. הוא מבסס ומחזק את ההלכות הקיימות בנוגע לסמכותן של ועדות מינהליות, לגבולות הביקורת השיפוטית על החלטותיהן, ולחשיבות קיום הליכי מינהל תקינים. ההדגשה על עשיית דין עצמי והיעדר ניקיון כפיים כעילה לדחיית ערעור, גם היא עניין מוכר בדין הישראלי. **סיכום:** בית המשפט העליון דחה את הערעור, ואישר את קביעות בית המשפט לעניינים מינהליים. הנימוקים העיקריים לדחייה הם: עליונות סמכותה המקצועית של ועדת המאוימים, אי-קבילותה של התניית התייצבות לתחקור בהתחייבות מראש, והתנהלות המערערים העולה כדי עשיית דין עצמי. פסק הדין משקף את הגישה הרווחת של בית המשפט העליון, הרואה בחומרה ניסיונות לכבול את ידי הרשות המנהלית ולהתחמק מהליכי מינהל תקינים.