בג"צ 6009/94

תקציר

בג"ץ דן בשאלה האם לחייב את היועץ המשפטי לממשלה או את התובע הצבאי להגיש ערעור על תיק של גרימת מוות ברשלנות בידי שני מפקדי צה"ל. בית המשפט בחן את גבולות התערבותו, והדגיש כי התערבות כזו מוצדקת רק כאשר החלטות שלא לערער הן בלתי סבירות באופן בוטה. פסק הדין מכיר בעוול הפוטנציאלי שנגרם לנאשמים, שכן הוא עשוי לאותת מראש על עמדתו של בית המשפט העליון בנוגע לתוצאות גזר הדין, ולהשפיע על ערכאות הערעור. הגורמים שהשפיעו על ההחלטה שלא לערער כללו את מעמדם הצבאי של הנאשמים, ההקשר הלא שגרתי של רשלנותם במהלך הכנות מבצעיות מורכבות, הזמן הרב שחלף מאז האירוע והשפעת הענישה החמורה על יעילות יחידתם הצבאית. בית המשפט התלבט אם העונש היה קל מדי ואם בית המשפט הצבאי שקל באופן בלתי הולם את ההשפעה השלילית הפוטנציאלית של ענישה מחמירה על התעוזה המבצעית של המפקדים. בסופו של דבר, בג"ץ לא מצא סיבה משכנעת לגבור על שיקול הדעת של התביעה, והדגיש את הצורך באיזון בין אמצעים משפטיים וחסדיים בגזר הדין. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההקפדה על תקנות הבטיחות באימונים, התייחס לחשש כי ענישה מקלה עלולה לפגוע בהרתעה, והגיע למסקנה כי די בפסק דינו כדי לשלול כל פרשנות מוטעית של מתירנות כלפי זלזול בכללי הבטיחות. דעת הרוב בחרה שלא להתערב בהחלטת התביעה, ובכך חיזקה את תפקידו של בג"ץ בשמירה על נורמות בטיחות תוך כיבוד הליכים משפטיים צבאיים.