תב"ע מז/809 - 3

תקציר

פסק הדין משרטט מחלוקת בין חברה, התובעת, לבין אחד מעובדיה, הנתבעת, בנוגע לתוקף פיטורי העובד. התובעת, ישות משפטית נפרדת ממגדל חברה לביטוח בע"מ, שכרה את הנתבעת בשנת 1985 כמתכנתת. בשנת 1986 הודיע מנכ"ל התובעת לנתבעת על פיטוריה, שלטענת החברה נבעו מאי התאמה. עם זאת, עיתוי הפיטורים, במקביל להריונה של הנתבעת, העלה חשד לאפליה. חוק עבודת נשים חייב את התובעת לבקש אישור מהמפקח לפיטורי עובדת בהריון. המפקח, לאחר שבדק את הנושא, סירב לתת אישור, בחשד שיש קשר בין ההיריון לפיטורים. התובעת ערערה על החלטה זו בבית המשפט, בטענה כי קביעת המפקחת אינה סבירה וביקשה הצהרה על חוקיות הפיטורים והחזר שכרה של הנתבעת בהיעדרה. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת המפקח, ומצא אותה סבירה ונטולת הטיות או אי סדרים. הודגש כי תפקידו של המפקח בפרשנות העובדות הוא מכריע, ותפקידו של בית המשפט הוגבל לביקורת שיפוטית, שלא מצאה חוסר סבירות קיצוני או אי סדרים במסקנות המפקח. זאת ועוד, בית הדין דחה את פרשנותה של התובעת לסעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים, המקנה לממונה שיקול דעת להתיר פיטורים, ולא חובה כפי שטענה התובעת. בנוסף, ההסכם הקיבוצי בין מגדל לעובדיה לא חל אוטומטית על התובעת, למרות בעלותה של מגדל, שכן מדובר בישויות משפטיות נפרדות. גם טענתה החלופית של הנתבעת, שהתבססה על חוק עשיית עושר ולא במשפט, נדחתה. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת הנתבעת, דחה את טענות התובע והורה לתובע לכסות את הוצאות המשפט, שכר טרחת עורך הדין והוצאות המשפט של אוצר המדינה.