ע"א 2142/07

תקציר

הערעור מערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בנק הפועלים משכנתאות בע"מ רשאי לרשום משכנתא על דירת המגורים של המערערת מס' 1. מדובר בשורה סבוכה של הסכמים ועסקאות בין המערערת מס' 1, בן זוגה דאז מר מאיר מנדלסון, לבין הבנק המשיב. בתמצית, למערערת מס' 1 ולבתה הקטינה היו זכויות חכירה בדירה בתל אביב. המערער מס' 1 ומר מנדלסון, שהתגוררו יחד בדירה, הסכימו להעביר לו זכויות אלה תמורת 220,000$. אולם, כאשר פנה מר מנדלסון לבנק בבקשה לקבל הלוואה לרכישת הדירה, התברר כי לא ניתן למכור את זכויותיה של הקטינה ללא אישור בית המשפט. לאחר מכן זייף מר מנדלסון שטר מקרקעין לפיו המערער מס' 1 הוא הבעלים המלא של זכויות החכירה והציג אותו בפני הבנק, אשר העניק לו הלוואה בסך 513,740 ₪. החזרי ההלוואות בוצעו בתחילה אך הופסקו בשל קשייו הכלכליים של מר מנדלסון. לאחר שמר מנדלסון לא הצליח להחזיר את ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל. בינתיים ביטלו המערערת מס' 1 ומר מנדלסון את ההסכמים הקודמים ביניהם. המערערים טענו כי הבנק התרשל באישור ההלוואה וכי אין לאפשר לו לרשום משכנתא על זכויותיו של המערער מס' 1 בדירה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הבנק, מה שהוביל לערעור הנוכחי. הסוגיה העיקרית הניצבת בפני בית המשפט היא האם התקיימו התנאים שנקבעו בכתב ההתחייבות – עליהם חתמה המערערת מס' 1, התחייבות לרשום משכנתא לטובת הבנק – ובכך לזכות את הבנק לבקש רישום משכנתא על חלקה בדירה. בכתב ההתחייבות נאמר, כי אם לא תועבר הבעלות או זכויות השכירות בדירה למר מנדלסון עד למועד מסוים, ואם ייפתחו הליכי חדלות פירעון מסוימים או יוטל שעבוד על הנכס, תרשום המערערת מס' 1 משכנתא לטובת הבנק. במקרה הנוכחי הזכויות לא הועברו, והוטל עיקול על זכויותיו החייבות של מר מנדלסון על פי הסכם המכר, מה שהוביל את בית המשפט המחוזי לפסוק לטובת הבנק. עם זאת, שופטי בית המשפט העליון הדנים בערעור מוצאים כי פרשנותו המרחיבה של בית המשפט המחוזי מטילה על המערער מס' 1 עולות מיותרות, שאינן אמורות במפורש בכתב ההתחייבות. מטרת המכתב, לטענתם, היא להגן על הבנק במקרה של אי יכולת של המוכרת (המערערת מס' 1) לעמוד בהתחייבויותיה, ולא לכסות את הסיכונים הכרוכים בכושר הפירעון של הקונה (מר מנדלסון). לפיכך, אין לראות בהטלת עיקול על זכויותיו של מר מנדלסון עילה מספקת כדי לחייב את המערערת מס' 1 לרשום משכנתא על זכויותיה הקנייניות לטובת הבנק. השופטת חיות מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות לבנק לשלם למערערים הוצאות משותפות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. השופט דנציגר מסכים עם פסק דינה של השופטת חיות, אך גם מדגיש כי לבנק הייתה חובת תום לב כלפי המערערת מס' 1, אשר הייתה צריכה לחייבו לכלול בכתב ההתחייבות הוראה מפורשת בדבר הטלת שעבודים על זכויותיו של מר מנדלסון. השופט דנציגר מציין כי התנהלות הבנק במקרה זה מעוררת אי נוחות וכי על הגופים הבנקאיים לנקוט משנה זהירות ובדיקת נאותות, במיוחד כאשר מדובר במי שאינו לקוח, כדי להימנע ממצבים כאלה.