ע"א 38/86

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963. הערר הוגש על ידי מוכרי חלקת קרקע בקריית אתא, אשר חלקו על הערכת הוועדה לגבי מחיר השוק של הקרקע. המשיב היה מנהל מס שבח מקרקעין, אשר העריך את הקרקע ב-94,000$, גבוה משמעותית מהמחיר עליו הצהירו המערערים. בית המשפט העליון קבע כי קביעת מחיר השוק על ידי ועדת הערר הייתה סבירה ולא מצא פגם בשיקוליה. הוועדה בחנה בקפידה את החלקות המקבילות ששימשו לקביעת מחיר השוק ולקחה בחשבון את הגורמים שהפחיתו משווי חלקת המערערים. בית המשפט הסכים עם קביעת הוועדה כי הפער המהותי בין מחיר השוק לבין התמורה המוצהרת מעורר ספקות בדבר תום הלב של העסקה. בית המשפט מתח ביקורת על המערערים שלא הציגו ראיות מספיקות כדי לשכנע את הוועדה כי השיקול נקבע בתום לב. בכלל זה, הימנעותם של המערערים מלהביא עדויות של קבלנים או רוכשים שהיו יכולים לתמוך בעמדתם. השופט קדמי הדגיש כי במקרים בהם ההפרש בין מחיר השוק לבין התמורה המוצהרת הוא כה משמעותי, נטל ההוכחה מוטל על המוכרים בכבדות. לאי-הופעתם של עדי מפתח מטעם המערערים היה משקל רב, והסבריהם לתמורה הנמוכה נמצאו בלתי מספקים. פסק הדין ציטט גם החלטות קודמות של בית המשפט העליון התומכות בתפיסה כי פערים עצומים בין שומות רשמיות לבין שיקולים חוזיים מעכבים באופן טבעי הרשעה בתום לב. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור והורה למערערים לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 3,000 ₪.