ע"ע 256/08

תקציר

בהחלטה משפטית מורכבת הנוגעת לזכאותם של עובדים פלסטינים לפיצויי פיטורים בעקבות התנתקות המתנחלים מרצועת עזה, התמודד בית המשפט עם מספר סוגיות, ובהן תחולת דיני העבודה הישראליים ופרשנותו של חוק יישום תכנית ההתנתקות. בית הדין בחן האם העובדים זכאים לפיצויי פיטורים על פי החוק הישראלי לאחר שהעסקתם הופסקה עקב פינוי העסק של מעסיקם בגוש קטיף, החלטה שנכפתה עליהם בעקבות פעולה ממשלתית. רוב חברי הוועדה, בראשות השופט יגאל פליטמן והנשיא סטיבן אדלר, הגיעו למסקנה כי סיום ההעסקה לא היה מעשה של פיטורים על ידי המעסיק אלא תוצאה של נסיבות חיצוניות, ובפרט תוכנית ההתנתקות של המדינה. השופטים טענו כי יחסי העבודה הסתיימו בשל נסיבות שאף אחד מהצדדים לא יכול היה לשלוט בהן, ובכך פטרו את המעסיק מחובת פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים. פסק הדין הדגיש את היעדר הוראה משפטית ישירה בחוק ההתנתקות אשר תסווג את מצבם של העובדים כזכאים לפיצויי פיטורים, ותמך בדעה כי הדין הכללי אינו מקנה זכאות בנסיבות כאלה. עם זאת, השופטת רונית רוזנפלד חלקה על כך, וטענה כי יש לראות בעובדים מפוטרים בשל סגירת מקום עבודתם, דבר המתיישב עם תכליתו של חוק פיצויי פיטורים - מתן תמיכה כלכלית לעובדים עד למציאת עבודה חדשה. למרות חילוקי דעות אלה, פסק בית הדין בסופו של דבר לטובת המעסיק, בקובעו כי הוראת פיצויי הפיטורים אינה חלה, ודחה את הערעור, תוך חיוב המערערים בהוצאות משפט.