ת"א 4995-10-15

תקציר

הנתבעת טענה כי יש לבטל את החוזה משום שלא התקיימו תנאי ההשעיה. תנאי ההשעיה הראשון נגע ליכולתו של הנתבע לרשום את הזכויות בנכס על שמם, דבר שלטענת הנתבע אינו ישים והתובעים לא מילאו את חלקם בהבטחת קבלתם לישיבה. בית המשפט מצא כי תנאי ההשעיה התייחס לנסיבות שאינן בשליטת שני הצדדים ולכן התקיים. תנאי ההשעיה השני התקיים אף הוא, שכן התובעים עברו את תהליך המיון הנדרש. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי יש לבטל את החוזה בשל אי קיום התנאים, שכן היא לא הועלתה בתיעוד בזמן אמת. באשר לטענת הטעות שהעלה הנתבע, מצא בית המשפט כי שני הצדדים טעו כי לנתבע יש זכויות בנכס שניתן לרשום על שמם, בעוד שבפועל הנתבע היה צריך לעבור הליך הקצאה שדרש תשלום גבוה לרשות. בית המשפט קבע כי התקיימו הדרישות לטעות נפוצה וכי לא מדובר בטעות הנוגעת לכדאיות העסקה. מאחר שהטעות נגעה לאופי המכירה, קבע בית המשפט כי ניתן לתקנה באמצעות ביטול החוזה. לאחר שמצא כי הנתבע רשאי לבקש את ביטול החוזה, הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו והחליט כי לא יהיה זה צודק שלא לבטל את החוזה בשל הנזק הרב שנגרם לנתבעת, אשר עלה על הנזק שנגרם לתובעים. לפיכך, חוזה המכר בוטל בתנאי שהנתבעת שילמה לתובעים פיצוי הולם, שכלל סכומים מוסכמים, הוצאות שיפוץ והשבת מקדמה, והכל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. העלויות הכספיות של ביטול החוזה היו אמורות להיות מוטלות על הנתבעת, ודמי השכירות שגבו התובעים לאורך השנים יישארו ברשותם. לנתבע ניתנו שישה חודשים לשלם לתובעים, ולאחר מכן יעבירו התובעים את החזקה בנכס לנתבע. כל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו.