דב"ע מה/12 - 4

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על תשלום שכר במועד לעובדי רנטגן במגזר שירות המדינה. השכר המדובר הגיע על פי הסכם קיבוצי שנחתם בין המעסיקים במגזר הציבורי לבין הסתדרות העובדים הכללית בישראל. הסוגיה העומדת על הפרק היא האם המדינה מחויבת לשלם הפרשי הצמדה וריבית על השכר, וכן פיצויים מוגדלים ונזקים לא ממוניים בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב עיכוב התשלום. בית הדין מצא כי הסעיף הרלוונטי בהסכם הקיבוצי הוא הוראה נורמטיבית החלה על כלל העובדים, לרבות עובדי הרנטגן, וכי חובת התשלום קמה במועד חתימת ההסכם. להסכם בעל-פה שנעשה בדיעבד לעכב את התשלום עד לחתימת מזכירי האיגודים המקצועיים על ההסכם לא היה משקל משפטי. לפיכך, קבע בית המשפט כי על המדינה לשלם הפרשי הצמדה וריבית על השכר כפיצוי בגין האיחור, אך דחה את התביעה לפיצויים מוגדלים ולנזקים לא ממוניים, שכן אלה אינם סעדים ראויים בגין הפרת חוזה. בנוסף, עמד בית הדין על ההבחנה בין סכסוך קיבוצי לבין סכסוך אישי בדיני העבודה, והדגיש כי הדבר תלוי במקור הזכות, במהות הזכות שבמחלוקת ובסעד המבוקש. לבסוף, בית המשפט פירש את סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה והגיע למסקנה כי לא סביר שהוא יחול במקרה זה, וגם אם כן, הוא לא יתמוך בסעדים המבוקשים.