ת"א 36757-12-15

תקציר

התובעים נטלו ארבע הלוואות מהבנק הנתבע, המובטחות במשכנתאות. במסגרת מאמצי הבנק לגבות את חובות התובעים, חוסלו שניים מהנכסים המשועבדים. התובעים תבעו את הבנק (נתבע 1), את כונס הנכסים הפועל מטעם הבנק (נתבע 2) ואת רוכש הנכסים (נתבע 3), וביקשו לבטל את מכירת הנכסים. בבסיס התביעה עמדה טענת התובעים כי היה הסכם להעברת המשכנתא להבטחת ההלוואה הראשונה מנכס אחד למשנהו, וכי הבנק גבה שלא כדין את התמורה ממכירת אחד הנכסים. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה מכמה טעמים: היא התיישנה; התובעים הסכימו בעבר למכירה; והתובעים לא ביקשו את כל הסעדים העומדים לרשותם בהתדיינות קודמת. התובעים טענו כי התביעה אינה חסומה על פי חוק משום שהיא נוגעת למקרקעין מוסדרים, וכי התגלו ראיות חדשות התומכות בטענתם. עוד טענו כי ההתדיינות הקודמת לא כללה את הרוכש, וכי אין לדחות את הבקשה הנוכחית ללא ראיות תומכות. בית המשפט קבע כי התביעה אינה קשורה למקרקעין ולכן חלה עליה תקופת התיישנות של שבע שנים, שחלפה. עוד קבע בית המשפט כי התובעים היו מודעים לעובדות העומדות בבסיס עילת התביעה שלהם וכי ראיות חדשות לא האריכו את תקופת ההתיישנות. יתר על כן, התובעים אכן לא ביקשו את כל הסעדים העומדים לרשותם בהליכים קודמים, ולכן היו מנועים מלעשות כן כעת. בית המשפט מצא כי התובעים הסכימו להליכים קודמים שאישרו את המכירה, וכן הסכימו לדחות את התביעה נגד הרוכש. לבסוף, קבע בית המשפט כי הבקשה אינה דורשת ראיות תומכות. משכך, נדחתה התביעה במלואה, וחויבו התובעים לשלם הוצאות לנתבעת 1 בסך 3,500 ₪.