עע"מ 812/13

תקציר

בית המשפט בחן את מצבה של המערערת והחליט לקבל את ערעורה, תוך מתן מעמד בישראל. על פי חוק הכניסה לישראל, לשר הפנים שיקול דעת רחב במתן רישיונות ישיבה למי שאינם אזרחים. למרות המדיניות ארוכת השנים של המשרד להעניק אשרות לישיבת קבע רק במקרים חריגים, ציין בית המשפט כי עדיין יש להפעיל שיקול דעת מינהלי בסבירות ובתום לב. לא ניתן היה לראות את עניינה של המערערת בנפרד, שכן בשנת 2004 הוחלט להעניק לה תושבות קבע, אך הדבר לא נמסר לה בשל כשלים בלתי מוסברים של המשרד. כתוצאה מכך, היא לא יכלה להמשיך את לימודיה ואת שירותה הצבאי בישראל, מה שאילץ אותה ללמוד בפיליפינים. היא חזרה לישראל לאחר שסיימה את לימודיה לאחר שנודע לה על מעמדה במהלך הליכים משפטיים. בית המשפט טען כי אין להעמיד לדין את מחדל המשרד ליידע אותה, שכן היא הגישה בקשה למעמד בשנים 2003-2004 והמחדל נבע מפיקוח מנהלי. התעלמות מכישלונות העבר הללו תפגע בצדק ובהגינות השלטונית. בהתחשב במכלול הנסיבות – חינוכה בישראל, השכלתה ובקשתה הקודמת שלא נפתרה – ההחלטה שלא להעניק לה מעמד נחשבה בלתי סבירה. בית המשפט החליט להעניק לה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, עם אפשרות לישיבת קבע לאחר שנתיים. בנוסף, חויב משרד הפנים לשלם את שכר טרחת עורך דינה. ההחלטה נתמכה על ידי השופטים חיות ועמית, וניתנה על ידי השופט פוגלמן ב-21 בינואר 2014.