ע"פ 1776/06

תקציר

המערער, עבאס סייד, הורשע בשורה של עבירות, בהן רצח בכוונה תחילה, ניסיון רצח, גרימת חבלה בכוונה, קשירת קשר לביצוע פשע, פעילות בארגון טרור וחברות בארגון טרור, בגין חלקו בשני פיגועי התאבדות בנתניה ובשל פעילותו הכללית כבכיר בחמאס. בפיגוע הראשון, בבית מלון במהלך ליל הסדר בשנת 2002, נהרגו 30 בני אדם; בפיגוע השני, בקניון בנתניה במאי 2001, נהרגו חמישה בני אדם. בית המשפט המחוזי גזר על סייד 35 מאסרי עולם ו-50 שנות מאסר נוספות. סעיד ערער וטען בעיקר כי הודאותיו – שנגבו במהלך חקירת השב"כ, שלטענתו כללו עינויים – אינן קבילות, וכי בית המשפט קמא פגע בזכויותיו כנאשם. החלטת הרוב של השופט הנדל נמנעת מלהתייחס לחוקתיות חקירות השב"כ, שכן הנוף המשפטי השתנה מאז משפטו של סעיד. במקום זאת, פסק הדין מתמקד בראיות שהוצגו במשפט, וקובע כי גם מבלי לשקול את הודאותיו של סעיד, היו ראיות רבות – כולל עדויות של שותפים – כדי להרשיעו בכל האישומים. השופט מציין את האופי השזור והמשלים של עדויות השותפים, אשר נמסרו מרצון ואוששו בראיות אובייקטיביות. גוף ראיות זה מוכיח את אשמתו של סעיד מעבר לכל ספק סביר. באשר לאישום השני, המבוסס בעיקרו על הודאותיו של סעיד, משתמש השופט בפיקציה משפטית כדי להפריד בין חקירת השב"כ לבין חקירת המשטרה, ובכך מתחמק מהסוגיות החוקתיות הסובבות את הראשון. היא מוצאת כי הודאתו של סייד במשטרה ניתנה מרצונו החופשי, ויחד עם הראיות החזקות הנוספות מובילה להרשעתו גם באישום זה. השופט הנדל מסיים בהדגשת מאבקה של מדינת ישראל בטרור והצורך לשמוע את קולם של הקורבנות. היא מציעה לדחות את הערעור ולקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופט לוי והשופט מלצר מסכימים עם החלטת הרוב.