ע"א 1381/13

תקציר

הערעור בתיק זה נסוב סביב מחלוקת בין חברה, המכונה המערערת, לבין רשות המסים, המכונה המשיב, בדבר הטיפול הראוי במס בעסקה מורכבת של מכירת מפעל. הנושא המרכזי הוא עיתוי ההכרה ברווח הון הקשור למכירה. המערערת מכרה מפעל שלא הושלם לחברה בשם לימה דלתא, והתחייבה להשלים את הקמתו בעלות מוערכת של 15 מיליון ₪. בהמשך הופסקה פעילות המפעל, ובשנת 2003 חתמה המערערת על הסכם פשרה עם חברה אחרת, דאו, שכלל תשלום של 3 מיליון דולר בגין ההתחייבות שלא קוימה להשלמת המפעל. המערערת טענה כי יש לחשב את רווח ההון ולחייב אותו במס בשנת 2003 עת נחתם הסכם הפשרה, ואילו המשיבה טענה כי היה צריך להכיר בו בשנת 2000 עם הפסקת פעילות המפעל. בית משפט קמא צידד במשיב. עם זאת, ערכאת הערעור לא הסכימה ואישרה את הערעור. בית המשפט מצא כי הסדר מס בין המערערת למשיב, לצד המשמעות המשפטית של חובת המערערת להשקיע במיזם, תומכים בעמדת המערערת. הסדר המס דחה את חישוב המס הסופי עד למימוש או הבהרת חובת ההשקעה, כפי שאירע בשנת 2003 בהסכם הפשרה. יתר על כן, הסכם הפשרה נתפס כנובע מהסכם המכר הראשוני והמיזם המשותף, מה שהופך אותם לעסקאות הקשורות זו בזו. הואיל וחובת המערערת להשלים את הקמת המפעל נותרה בעינה עד למועד ההסדר, יש לחייב במס רווח ההון בשנת 2003 עת בוטלה ההתחייבות ונבררה העלות הסופית של ההשקעה. השופט עמית הדגיש כי עמדת המשיב לוקה בחסר, במיוחד בהתחשב בהשלכות הכספיות האמיתיות. השופטת ברק-ארז הסכימה אך הדגישה את משמעות חובת ההשקעה ואת השפעתה על עיתוי ההכרה במס, ובכך חיזקה את תפקידו של הסכם הפשרה.