ת"א 41309-01-11

תקציר

המקרה סובב סביב מבואה משותפת בבניין דירות. התובעים, ששיפצו במשותף את הבניין ויצרו מבואה משותפת, טענו כי הנתבעים, שרכשו את אחת הדירות, היו מודעים לשימוש המשותף במבואה והסכימו לה. עוד טענו כי הנתבעים מחויבים על פי חוזה לרשום זכות שימוש זו בטאבו. עם זאת, גרסת הנתבעים ציינה כי הם היו מודעים לכך שהמבואה שימשה את שתי הדירות אך הסכימו רק להמשך שימוש זמני במבואה ולא התבקשו לחתום על מסמכים כלשהם לרישום. השופט פסק לטובת הנתבעים וקבע כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. הראיות הראו כי ההסכם לגבי המבואה היה בעל פה ולא הייתה כוונה להקנות אופי קנייני או לרשום את הזכות בטאבו. זאת ועוד, הסעיף בהסכם הרכישה אליו התייחסו התובעים רק חייב את הצדדים לשתף פעולה ולחתום על המסמכים הדרושים לביצוע המכירה ורישומה, ולא ניתן לפרשו כהתחייבות לרישום זכות השימוש. השופט דחה גם את טענת התובעים כי על בית המשפט להורות על רישום הערת אזהרה לפי סעיפים 126 או 130 לחוק המקרקעין. בהינתן שההתחייבות הייתה חוזית וזמנית, ולא הייתה כוונה לרשום אותה, רישום השטר לא ישרת שום תכלית מעשית ולא היה בו צורך. בנוסף, הצורך של התובעים ברישום נבע מהסכסוך הפנימי ביניהם ולא נבע ממעשי הנתבעים. השופט סיים את דבריו במחיקת התביעה והורה לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.