עב"ל 21/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור של המוסד לביטוח לאומי בנוגע לקביעת דמי ביטוח וזכויות פנסיוניות לעצמאים. בית המשפט קובע כי דמי הביטוח שהמוסד גובה נגזרים מהכנסות המבוטח, אותן יש לקבוע במדויק. את הגדרת מונחים אלה יש לפרש במסגרת חוק הביטוח הלאומי, ולא דרך עדשת פקודת מס הכנסה, שכן הם משרתים תכליות שונות. אמנם קיים קשר בין פקודת מס הכנסה לחוק הביטוח הלאומי בנוגע להכנסותיהם של עצמאים, אך האחרון מאפשר חריגות במקרים מיוחדים, כגון בני זוג העובדים בעסק משותף. במקרה זה, בית המשפט מפנה לתקנה 24, המתווה כיצד יש לחלק את ההכנסות מעסק כזה, ורואה אותה תואמת את החוק. עוד מדגיש בית המשפט כי קביעה בדבר דמי ביטוח צריכה להיעשות בהתאם לנסיבות העובדתיות בפועל. כמו כן, פסק הדין דן בהשלכותיו של סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לשר לקבוע הוראות מיוחדות למבוטחים מסוימים. תקנה 24, המתייחסת לבני זוג העובדים יחד, נחשבת אפוא לפרשנות תקפה של החוק. בית המשפט מגיע למסקנה כי טענת המערערים כי תקנה זו אינה חוקית אינה מבוססת. חלוקת הכנסות מעסק משותף, כמפורט בתקנה 24, נתפסת כגישה סבירה. בנוסף, הסתמכותם של המערערים על סעיף 372 לחוק, הנוגע לאופיין המחייב של שומות הכנסה, מוטעית, שכן היא אינה חלה על מצבם. בסופו של דבר, הערעור נדחה, שכן בית המשפט מסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר כי המערערים ניהלו עסק משותף. משמעות הדבר היא כי דמי הביטוח שלהם צריכים להתבסס על חלוקת ההכנסות בפועל, ולא על החלוקה השרירותית שהציעו המערערים. ההחלטה מתקבלת מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.