עמ"נ 241/08

תקציר

המערערת ערערה על החלטת ועדת הערר של עיריית תל אביב לדחות על הסף את ערריה בעניין ארנונה שהוטלה על מכפיל חניה לשנים 2004 עד 2007. הערעורים נדחו בנימוק של שיהוי בהגשה, שכן המערערת לא סיפקה כל הצדקה לתקופה הארוכה שבה הגישה את התנגדותה. לטענת המערערת, העירייה הייתה מודעת לכך שמכפיל החניה לא היה בשימוש, ולכן היה מקום לשקול את התנגדותה לגופה. עם זאת, השופט קבע כי מודעות העירייה אינה שוללת את הצורך שהמערער יגיש במועד. בשנת 2007 קיבל השופט את הערעור, שכן ההתנגדות הוגשה בתוך פרק הזמן הקבוע. אלא שבשנים 2004-2006 נדחה הערעור משום שהמערערת לא הגישה את התנגדותה בתוך מגבלת 90 הימים, ואי תגובת העירייה לא חידשה את זכותה להתנגד. השופט התייחס לפסק דין של בית המשפט העליון שתמך בעמדה זו. יתר על כן, העובדה שהעירייה לא העלתה את השיהוי בתגובתה הראשונה הייתה חסרת חשיבות, שכן זכות ההתנגדות כבר נשללה. לפיכך, החלטת ועדת הערר נמצאה סבירה, והערר לשנים 2004-2006 נדחה. הוצאות לא נתבעו על ידי מי מהצדדים לאור ההצלחה החלקית של הערעור.