ע"פ 10082/04

תקציר

הערעור נדחה, כאשר בית המשפט אישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי טענת ההגנה העצמית של המערער אינה אמינה או סבירה. המשיב טען, ובית המשפט הסכים, כי נסיבות הקטטה אינן מצדיקות הגנה עצמית שכן המנוח לא היה חמוש, והמערער, מתאגרף מקצועי, השתמש בכוח מופרז בכך שדקר את המנוח שש פעמים בפלג גופו העליון. בית המשפט בחן את העדויות והראיות ומצא סתירות, בעיקר בגרסת המערער והעד ארונוב, שמהימנותם הוטלה בספק בשל חוסר עקביות ולחץ במהלך חקירת המשטרה. בית המשפט לא מצא כל ראיה אובייקטיבית או סובייקטיבית להסתה שיש בה כדי לשלול כוונה תחילה, ודחה את טענת המערער כי פעל מתוך התקף זעם. עוד קבע בית המשפט כי ההכנה וההחלטה להרוג ניכרו, תוך שהוא מציין את הדקירות המרובות שכוונו לחלקי גוף רגישים ואת התנהגותו המפלילה של המערער לאחר האירוע, לרבות בריחה מהמקום והשלכת הנשק. חרף כשלים חקירתיים שהוכרו, כגון אי חקירת כל עדי הראייה הפוטנציאליים, הגיע בית המשפט למסקנה כי אלה אינם יוצרים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. הכרעת הדין הדגישה את כוונתו של המערער להרוג, תוך ציון חומרת המעשה וכוונתו. הן המבחנים הסובייקטיביים והן המבחנים האובייקטיביים הופעלו כדי לדחות את טענת ההגנה העצמית, מה שהוביל לאישור ההרשעה ברצח. פסק הדין הדגיש את אחריותה של מערכת המשפט לאזן בין היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים של המחשבה הפלילית, תוך שימת דגש על המידתיות והשיקול הנדרשים במעשי אלימות המובילים לאובדן חיים.