דנ"פ 1042/20

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשה לדיון נוסף לדיון בפסק הדין בתיק פלילי נגד מבקש שהורשע באישום ראשון. בבקשה נטען כי פסק הדין קובע כלל חדש בדבר מידת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הפרוצדורלי. עם זאת, פסק הדין קובע כי פסק הדין לא קבע כלל חדש אלא החיל פסיקה קיימת והכיר בחריגים מסוימים לעקרון אי ההתערבות הכללי. החריגים הם בעיקר מקרים בהם אין לבית המשפט הפרוצדורלי יתרון של ממש על ערכאת הערעור, או כאשר המסקנות שהסיק בית המשפט הפרוצדורלי מן הראיות אינן נכונות. בפסק הדין מודגש כי מחלוקת השופטים על הנימוקים להרשעת המבקש באישום הראשון היא מחלוקת הנוגעת לתחולת פסק הדין ולא לפסק הדין עצמו, ולכן אינה מצדיקה דיון נוסף. גם טענות המבקש בדבר ספק סביר והסתמכות על ראיות נדחו, שכן פסק הדין לא קבע הלכה חדשה בעניינים אלה. ככלל, פסק הדין קובע כי המקרה אינו מצדיק הליך חריג של דיון נוסף, שכן לא נקבעה הלכה חדשה, והחלת ההלכה הקיימת על המקרה הספציפי אינה עניין לדיון נוסף. לפיכך הבקשה נדחתה.