רע"א 1656/24

תקציר

בסדר, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של רע"א 1656/24 - אלי הררי נ' תמציות טבע חצור - אגודה שיתופית ואח'** **הקדמה** החלטה זו של בית המשפט העליון (כבוד השופטת ר' רונן) דנה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דחה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. הבקשה הזמנית הוגשה במסגרת הליך של בקשה לאישור תביעה נגזרת, אשר נועדה לטעון כי דירקטוריון האגודה פועל בניגוד עניינים באופן שמרוקן את נכסי האגודה. בקשת הרשות הערעור מתמקדת בעיקר בדחיית הבקשה לצו מניעה זמני, אשר נועד למנוע את הוצאתו של מר מיכה הררי, מיוזמי התביעה הנגזרת, מחברותו באגודה. **עקרונות משפטיים מרכזיים** 1. **מטרת הסעד הזמני:** עקרון יסוד בדיון זה הוא ההבנה של מטרת הסעד הזמני. כפי שמצוין בפסקה 4 להחלטה, תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, קובעת כי מטרת הסעד הזמני היא "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". בית המשפט מדגיש כי מטרתו העיקרית של סעד זמני אינה לסכל את ההליך העיקרי או את הסעד העיקרי המבוקש, אלא להבטיח את אפשרות קיומו של הסעד העיקרי. כלומר, סעד זמני נועד למנוע מצב בו ההליך המשפטי עצמו יהפוך לחסר תועלת עקב שינויים שיתרחשו במהלך הדיון. 2. **קשר בין הסעד הזמני לסעד העיקרי:** עקרון נוסף המודגש בהחלטה הוא הצורך בקשר הדוק בין הסעד הזמני לסעד העיקרי. בפסקה 5, בית המשפט קובע כי במקרה הנדון, הסעד הזמני (מניעת הוצאת מר הררי מהאגודה) אינו משרת את הסעד העיקרי (אישור התביעה הנגזרת). זאת, משום שהמבקשת תוכל להמשיך בבירור בקשתה לאישור תביעה נגזרת, בין אם מר הררי יהיה חבר באגודה ובין אם לאו. כמו כן, תצהירו של מר הררי יוכל להישאר על כנו גם אם יחדל להיות חבר. מכאן, שהסעד הזמני אינו נחוץ להבטחת קיומו התקין והיעיל של ההליך. 3. **הליך התביעה הנגזרת:** ההחלטה עוסקת בתביעה נגזרת, שהיא כלי משפטי המאפשר לבעלי מניות (או במקרה זה, חברים באגודה שיתופית) להגיש תביעה בשם התאגיד, כאשר ההנהלה או הדירקטוריון נמנעים או מנועים מלעשות כן, לרוב בשל ניגוד עניינים. המבקשת טוענת כי הוצאתו של מר הררי נועדה לפגוע בתביעה הנגזרת ולסכלה. בית המשפט, אף שאינו מתייחס ישירות לעצם קיומו של ניגוד עניינים מצד הדירקטוריון (שכן זהו ליבת התביעה הנגזרת), מתייחס למערכת היחסים בין הליך התביעה הנגזרת לבין הליך הוצאתו של מר הררי מהאגודה. 4. **ספק בדבר הגשת הבקשה במסגרת הליך התביעה הנגזרת:** בית המשפט קמא (בפסקה 2) הטיל ספק ביכולת להגיש בקשה למניעת הוצאתו של חבר מהאגודה במסגרת הליך של בקשה לאישור תביעה נגזרת. אף שבית המשפט העליון לא נדרש להכריע בסוגיה זו באופן ישיר, הדבר מצביע על כך שהגבולות וההתאמה של סעדים זמניים להליכים מסוג זה יכולים להיות מורכבים. 5. **נזק בלתי הפיך:** המבקשת טענה כי אי מתן הצו יגרום נזק בלתי הפיך, בין היתר בשל הוראה בתקנון האגודה לפיה החלטה על הוצאת חבר אינה ניתנת לערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי אי מתן הצו לא יגרום נזק בלתי הפיך, הן לנושא הנדון בהליך העיקרי והן למר הררי באופן פרטני. בית המשפט העליון לא התערב בקביעה זו, וזאת כחלק מהמסקנה כי הסעד הזמני אינו משרת את הסעד העיקרי. 6. **הוראות תקנון והליך עתידי:** בפסקה 6, בית המשפט מבהיר שאינו מביע דעה באשר לאפשרות של הוצאת מר הררי מהאגודה. הוא פותח פתח למר הררי לתקוף החלטה כזו בעתיד, בהליך מתאים. במסגרת הליך כזה, ניתן יהיה לברר גם את השלכת הוראת התקנון בנוגע לאי-ערעור על החלטה כזו. בכך, בית המשפט מפריד בין ההליך הנוכחי (המתמקד בתביעה הנגזרת) לבין הליך פוטנציאלי עתידי שיעסוק בהוצאת החבר עצמה. **חידושים משפטיים או יישומים מעניינים** אף שפסק הדין אינו מציג חידושים משפטיים דרמטיים, הוא מדגים יישום קפדני של עקרונות יסוד בדיני סעדים זמניים, במיוחד בהקשר של תביעה נגזרת. ההחלטה מדגישה את הצורך בהלימה ותועלת הדדית בין הסעד הזמני לסעד העיקרי, וכי אין להשתמש בסעד זמני כ"עוקף" או כמקדים להכרעה לגופו של עניין, אלא ככלי להבטחת יכולתו של בית המשפט להגיע להכרעה כזו. ההבחנה שמבצע בית המשפט בין הצורך בהגנה על ההליך של התביעה הנגזרת לבין ההליך הפוטנציאלי של מר הררי עצמו נגד החלטת הוצאתו מהאגודה, היא יישום פרגמטי של סדר דין. בכך, בית המשפט ממקד את הדיון בהליך הנתון בפניו (בקשה לאישור תביעה נגזרת) ולא מרחיב אותו לכלל הסכסוכים הנלווים. **סיכום** בקשת רשות הערעור נדחתה, כפי שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע, בשל כך שהסעד הזמני המבוקש (צו מניעה זמני) לא נחוץ להבטחת קיומו התקין והיעיל של ההליך העיקרי (בקשה לאישור תביעה נגזרת), ואינו משרת את הסעד העיקרי. בית המשפט העליון אימץ את נימוקי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי ההליך העיקרי יכול להתקיים גם ללא מתן הצו הזמני, וכי קיים ספק לגבי נחיצות הסעד הזמני בהקשר זה. ההחלטה מציגה דוגמה ליישום קפדני של הדרישה שהסעד הזמני יהיה אמצעי להבטחת זכות או הליך, ולא מטרה בפני עצמה.