ע"פ 25337-04-12

תקציר

הערעור מערער על הרשעה בהשלכה בלתי חוקית של פסולת בניין בשטח ציבורי, ועל עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי, שלוש שנות מאסר על תנאי שבמהלכן אסור למערער לבצע את אותה עבירה, קנס של 30,000 שקל וכן דרישה לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ להימנע מהפעלת עסק ללא רישיון. המערער טוען כי ההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות, וכי הראיות שהוצגו אינן מוכיחות את אשמתו מעבר לספק סביר. המערער אף מערער על גזר הדין כחמור יתר על המידה. המדינה מבקשת לקיים את הכרעת הדין וטוענת כי ההרשעה וגזר הדין מוצדקים. כן ביקש המערער להביא ראיות נוספות בערעור, בדמות תעודות משלוח שלטענתו יוכיחו כי הפסולת הושלכה כדין. השופט דוחה את הבקשה, שכן המערער לא הסביר די הצורך מדוע לא ניתן היה להציג את הראיות בבית משפט קמא, וממילא הראיות אינן עשויות לשנות את התוצאה. באשר לערעור על ההרשעה, קובע השופט כי טענות המערער נגד השימוש בראיות נסיבתיות אינן תקפות; החוק מחייב את הנאשם לספק הסבר חלופי ליצירת ספק סביר, דבר שהמערער לא עשה. השופט דוחה גם את טענות המערער כנגד מהימנות העדים והראיות שהוצגו בבית משפט קמא. לבסוף, השופט קובע כי העונש הולם ואין להתערב בו. לפיכך, הערעור נדחה על כל חלקיו.