ת"א 50601-08-19

תקציר

השופטת בחנה בקפידה את הטענות שהציגו הצדדים והחליטה כי יש לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מכמה טעמים. ראשית, השופט מדגיש כי דחיית תביעה ללא משפט היא צעד חריג ויש לעשותו רק כאשר ברור כי התובע לא יוכל לקבל סעד כלשהו גם אם הטענות בכתב התביעה יוכחו כנכונות. במקרה זה, עילת התביעה של התובעים מבוססת על ערעור על סיווגו של אביהם המנוח כנפקד לפי חוק נכסי נפקדים ועל בקשה להכרה בזכויותיהם בנכס הנדון. עם זאת, השופט מציין כי הקרקע עברה הליך הסדרה ונרשמה על שם המדינה הרבה לפני שהמנוח עזב את הארץ. רישום זה נחשב סופי וסופי, והתובעים לא סיפקו כל עילה תקפה לערער עליו. יתר על כן, התביעה נדחית גם בעילה של מרשם, שכן הקרקע נרשמה על שם המדינה לפני למעלה מ-15 שנה, והתובעים לא הציגו כל הצדקה מוצדקת לאיחור בהגשת תביעתם. בנוסף, השופטת מציינת כי גם אם התובעים היו יכולים להתגבר על מכשולי הפשרה והמרשם, תביעתם עדיין הייתה נכשלת משום שרכושו של המנוח היה מסווג כנכס נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, מעמד שאינו תלוי בהצהרה כלשהי ונקבע על פי החוק עצמו. לבסוף, מדגישה השופטת כי הסעד המבוקש על ידי התובעים, הכולל מתן הוראה לנתבע לשחרר את הנכס, מצוי בסמכותו של בית המשפט העליון ואינו מתאים לתביעה הנוכחית. בהתחשב בשיקולים משפטיים אלה, מגיעה השופטת למסקנה כי בקשת הדחייה מתבקשת, והתובעים יישאו בהוצאות הנתבעת, בסך 5,000 ₪.