ד"מ 21098-05-18

תקציר

בית המשפט מצא כי התובע הועסק על ידי הנתבע השני במשך כל התקופה הנטענת או חלקה, והורה לו לשלם לתובע 3,150 ₪ דמי חופשה, 1,400 ₪ דמי חגים, 10,659 ₪ הפרשות לפנסיה, וכן 3,000 ₪ פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר והודעה לעובד על תנאי העסקתו. התביעה נגד הנתבעת הראשונה נדחתה, שכן בית הדין לא מצא ראיות ליחסי עבודה, והחוק לא חל עליהם. השופט הורה לנתבע השני לשלם לתובע 2,000 ש"ח שכר טרחת משפט, בתוספת 200 ש"ח הוצאות משפט. התובע, שעבד אצל הנתבע השני במשך עשרה חודשים, תבע 5,130 ₪ גמול שעות נוספות, 1,917 ₪ הוצאות נסיעה ופיצויים שונים בגין אי הודעה מצד הנתבעים על זכויותיו, ובגין פיטורים ללא הודעה מוקדמת. בית הדין מצא אמנם כי הנתבע השני אכן היה מעסיקו של התובע, אך מצא גם כי עדותו של התובע בדבר מספר שעות עבודתו הייתה סותרת, ולפיכך דחה את התביעה לגמול שעות נוספות, כמו גם את התביעה להוצאות נסיעה, אשר התובע לא הוכיח די הצורך. גם התביעה להודעה מוקדמת על פיטורים נדחתה, שכן התובע לא הוכיח כי פוטר על ידי מי מהנתבעים. נמצא כי הנתבע הראשון, אשר העביר את הנתבע השני למיקור חוץ לניהול שני פרויקטי בנייה, לא קיים יחסי עבודה עם התובעת, למרות שניהל את העבודה שנעשתה בשטחם. הדין שעל פיו תבע התובע, החוק להגברת אכיפת דיני העבודה, לא חל על הנתבעים, והשופטת לא מצאה ראיות מספיקות כדי לגבור על ההתקשרות האותנטית בין הנתבעת הראשונה לשנייה, שהיתה לביצוע עבודות שלד, ולא לאספקת עובדים.