ע"א 29239-05-21

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב תאונת דרכים שאירעה ביום 13.2.2012, וההליכים המשפטיים שהתנהלו בעקבותיה בנוגע לתקופת ההתיישנות להגשת תביעה להשבת רכוש. המערערת, מעסיקה מורשית, שילמה לעובדיה שהיו מעורבים בתאונה שכר מלא בחודשים פברואר ומרץ 2012. המעסיק הגיש תביעה נגד המשיבה קרנית, בדרישה להשבת השכר ששולם לעובד בגין היעדרותו מהעבודה עקב התאונה. בית המשפט קמא קבע כי תביעת המעסיק התבססה בעיקרה על חוק הגמלה ודחה אותה מחמת התיישנות. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי יש לספור את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות מיום שהכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כאירוע עבודה. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את הטענות, המליצה לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות את הערעור. בית המשפט לא מצא טעם בטענות המערערת והסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי התביעה מבוססת בעיקרה על חוק הגמלים, הרואה בה תביעה לסוברוגציה מלאה, ובכך אימץ את אותה תקופת התיישנות כמו תביעת הנפגע. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי בית משפט קמא מנע מהם להציג ראיות נוספות, ולא מצא פגמים פרוצדורליים בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. בסופו של דבר, הסכימה ערכאת הערעור עם דחיית התביעה על ידי בית משפט קמא מחמת התיישנות, תוך הדגשה כי התביעה הוגשה מעבר לפרק הזמן המותר. כן הורה בית המשפט למערערת לשאת בהוצאות המשיב, קבע את הסכום על 10,000 ₪, והבהיר את חלוקת עותקי תיק בית המשפט.