דב"ע לו/53 - 3

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב טיב היחסים בין מפעיל לבין חברת פיילס בע"מ, בפרט בכל הנוגע להעסקה ולתשלום. בית הדין האזורי פסק לטובת המפעיל, והגיע למסקנה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים מיולי 1970 ועד נובמבר 1974, והורה לחברת פיילס בע"מ לשלם למפעיל שכר עבודה, הלנת שכר ופיצויי פיטורים. חברת פיילס בע"מ ערערה על החלטה זו וטענה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד וכי המפעילה אינה זכאית לתשלומים כלשהם מעבר לאפריל 1974. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם היחסים החוזיים בין הצדדים היו יחסים של עבודה או מתן שירותים עצמאיים. בית המשפט העליון, בפסק דינו, קובע לראשונה את תוקפו של מבחן האינטגרציה המופעל על ידי בית המשפט האזורי, שמטרתו לסווג את היחסים בין שני צדדים שיש להם הסכם חוזי. בית המשפט מסכים עם החלת המבחן על ידי בית המשפט המחוזי, ומדגיש כי היסוד המכריע במקרה זה הוא קיומה של מערכת יחסים חוזית. ניכר כי היה הסכם בין חברת פיילס בע"מ לבין המפעיל, לפיו סיפקה המפעילה שירותים תמורת תשלום. יתר על כן, מהראיות עולה כי לחברת פיילס בע"מ היה אינטרס ישיר בהתקשרות עם המפעיל. כך, בית המשפט מאשר את קיומה של מערכת יחסים חוזית וממשיך לסווג אותה. בית הדין קובע כי אכן היחסים הם יחסים של מעביד ועובד. ייתכן, בהסכמת כל הצדדים המעורבים, שאדם ינהל יחסי עובד-מעביד בו זמנית עם שתי ישויות. במקרה זה, בזמן שהמפעיל הועסק על ידי בעל המנוף, היו לו גם יחסי עובד-מעביד עם חברת פיילס בע"מ, שבבעלותה מכונת הקידוח המותקנת על המנוף. בית המשפט מדגיש כי הנסיבות שהובילו להסדר זה, קרי האינטרס הכלכלי של פיילס בע"מ למקסם את יעילות מכונת הקידוח, יצרו מצב בו למפעיל היו יחסים חוזיים הן עם בעל העגורן והן עם חברת פיילס בע"מ. עם זאת, בית המשפט מוצא כי מערכת יחסים זו השתנתה לאחר חודש מרץ 1974, עת חדלה חברת פיילס בע"מ לפעול כעובדת קידוח ובמקום זאת החלה להשכיר את מכונת הקידוח ללא מפעיל. בית המשפט מגיע למסקנה כי במודל עסקי חדש זה, המפעיל לא שולב עוד בפעילות חברת פיילס בע"מ. כתוצאה מכך, יחסי העבודה שלו עם פיילס בע"מ הסתיימו למעשה, ועבודתו הבאה בחברה יכולה להיחשב להסדר חדש. לאור מסקנה זו, מקבל בית המשפט את ערעורה של חברת פיילס בע"מ בחלקו. הוא קובע כי החברה חייבת לשלם למפעיל פיצויי פיטורים עבור התקופה שעד אפריל 1974 ואת יתרת השכר עבור פברואר ומרץ 1974. בית הדין מתאים את הסכומים שחושבו על ידי בית הדין האזורי וקובע את התשלומים המגיעים כדלקמן: 4,306 ל"י כפיצויי פיטורים, בתוספת ריבית חוקית מיום הגשת התביעה, ו-900 ל"י כיתרת שכר בתוספת 2,000 ל"י כפיצויים במקור שכר, שניהם נושאים ריבית אם לא שולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.