עע"מ 7275/10

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם המשיבים, מתנחלים שפונו מרצועת עזה במסגרת תכנית ההתנתקות, זכאים להשוות את מעמדם לבעלי הקרקע במסגרת הסכם ניצנים ולהגדיל את פיצוייהם. טענתם העיקרית של המשיבים היא כי המערערת, המייצגת את הממשלה, מנועה מלהתכחש למצג שהציג מר בסי, מנהל מנהלת ההתנתקות, במסגרתו הובטחו למשיבים זכויות שוות כבעלי קרקע. בית המשפט מכיר בקושי ביישום עקרון ההשתק על רשויות מנהליות בשל הפרות אפשריות של המשפט המנהלי. עם זאת, במקרה דנן, בית המשפט מקבל את טענת המשיבים כי הם הסתמכו באופן סביר ובתום לב על ייצוגו של מר בסי, ובכך שינו את מצבם לרעה. ההתכתבויות בין המשיבים לבין מר בסי, כמו גם נסיבות תכנית ההתנתקות, תומכים במסקנה כי המשיבים הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם. בנוסף, בית המשפט בוחן את האינטרס הציבורי ואת פוטנציאל הפגיעה בשני הצדדים ומוצא כי הכף נוטה לטובת המשיבים. מכאן, שהמערערת מנועה מלטעון נגד זכותם של המשיבים להשוות את מעמדם. יתר על כן, בית המשפט מסכים גם כי ניתנה הבטחה מינהלית למשיבים, אשר המערערת לא הצדיקה את ביטולה. נוכח נסיבות חריגות אלה, הערעור נדחה, והמערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיבים. השופט ח' מלצר והשופט נ' הנדל מסכימים עם פסק הדין.