ע"א 2904/92

תקציר

בסכסוך משפטי שעסק בהריסת בניין בן 80 שנה על ידי עיריית תל אביב-יפו, התייחס בית המשפט העליון למספר סוגיות, בהן חובות פרוצדורליות, רשלנות תורמת ופיצויים. עזבונו של המנוח, המנוהל על ידי אפרים אוחיון (המשיב), היה הבעלים של הבניין, שנותר רשום על שם המנוח לאחר מותו. כאשר מהנדסי העירייה סברו כי המבנה המתדרדר מסוכן, המשיכה העירייה בהריסתו אך נמנעה מלהודיע על כך לגורם האחראי כנדרש על פי חוק העזר של תל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי מצא כי העירייה התרשלה בכך שלא איתרה את אוחיון ולא הודיעה לו והורה לה לשלם פיצויים בגין הריסה שלא כדין ואובדן הכנסות משכירות. בערעור קבע בית המשפט העליון כי אין הוכחה מספקת לאיום מיידי המצדיקה עקיפת הליך ההודעה. כן נדחתה טענת הרשלנות התורמת של מנהל הבניין בשל חוסר הרלוונטיות שלה לחבות ההריסה. באשר לפיצויים, בית המשפט התאים את הסכום המגיע לו, בהתחשב בגיל הבניין ובמצבו ופסק נגד פיצוי הפסדי שכירות בשל כוונות ספקולטיביות לשפץ. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי שיקום לא צריך להעשיר את התובע שלא בצדק, והדגיש את הצורך לאזן בין השבת המצב לקדמותו לבין שיקולים שוויוניים. ערעורו של המשיב נדחה, וכל צד נשא בהוצאותיו.