ת"א 25066-09-20

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בין בעל דירה, התובעת, לבין השוכר שלה, הנתבע, בנוגע לסטטוס הסכם השכירות שלהם לדירה בבעלות ציבורית. התובע טוען כי הנתבע הינו שוכר על פי הסכם שכירות כלכלי ולכן יכול לסיים את ההסכם בהודעת פינוי. מנגד, הנתבע טוען כי הוא דייר ציבורי, מה שמעניק לו יותר ביטחון והגנה מפני פינוי. שאלת המפתח עליה נדרש בית המשפט להשיב היא האם יש לסווג את הנתבע כדייר ציבורי בעת תביעת הפינוי בשנת 2018. התובע הוא הבעלים של הדירה אך מנהל אותה מטעם מערך הדיור הציבורי. הם חובשים שני כובעים, מנהלים הן דיור בבעלות ציבורית והן את רכושם הפרטי. השופטת בוחנת לעומק את הראיות שהוצגו ומוצאת כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ההסכם עם הנתבעת הוא שכירות כלכלית. הסכם השכירות השנתי, המתחדש אוטומטית מדי שנה ללא צורך בפעולה נוספת של הנתבעת, מצביע על קשר חוזי מתמשך. זאת ועוד, הדירה נוהלה על ידי התובע מטעם שירות הביטחון הכללי בעת חתימת הסכם השכירות, ומכאן משתמע כי מדובר בדיור ציבורי. התובע גם לא הציג קריטריונים כלשהם לזכאות שהיו בתוקף בעת כניסת הנתבע או כל ראיה לאי זכאותו של הנתבע באותה עת. אינדיקציות נוספות תומכות במעמדו של הנתבע כשוכר ציבורי. אלה כוללים אישור זכאות לדיור ציבורי משנת 2004, מכתב ממשרד הבינוי והשיכון הפונה לנתבע כדייר ציבורי, מינוי רכז ודוחות מעגלים, וסכום שכר הדירה שלא השתנה במשך למעלה משני עשורים. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי יש לראות בנתבע דייר ציבורי ולכן מגן עליו מפני פינוי, ודוחה את תביעת התובע. כמו כן, נדרש התובע לכיסוי הוצאות המשפט של הנתבע, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום. פסק הדין מדגיש את חשיבות הבהירות החוזית ואת אחריותם של גורמים המנהלים את משאבי הציבור, תוך שמירה על זכויות השוכרים.