ת"א 3449-09-19

תקציר

השופטת בחנה ביטוב לב את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים בסכסוך על הסכם הלוואה וצ'קים שנמשכו מחשבונות הנתבעים. הם דחו את טענת התובעת על כל היבטיה, ולא מצאו כל ראיה לכך שהנתבעים לא עמדו בפירעון ההלוואה או שקיבלו את השיקים שלא כדין. השופטת לא קיבלה את טענת הנתבעים לשיהוי ודעה קדומה, שכן התובעת שלחה מכתב דרישה בשנת 2018 והגישה את התביעה בשנת 2019, והנתבעים לא הצליחו להראות כל הרעה במצבם בתקופה זו. השופטת גם דחתה את טענותיהם החוזיות של הנתבעים בנוגע להסכם ההלוואה, ולא מצאה כל ראיה לכך שהנתבע ידע על ההלוואה או הסכים לה. גם טענת הנתבעים כי חתימותיהם על מספר מסמכים, לרבות הסכם ההלוואה, זויפו או הושגו תחת לחץ, נדחתה, שכן השופטת מצאה את הסבריהם בלתי עקביים ולא משכנעים. באשר לטענת התובעת כי הלוותה כספים לנתבעים, קבע השופט כי התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שהכספים שהועברו לנתבעים היו מהתובעת עצמה, ולא מצד שלישי כפי שטענו הנתבעים. העד היחיד מטעם התובעת, עוזי, מסר עדות לא עקבית לגבי מקור הכספים, והשופט מצא את גרסתו לא אמינה. כמו כן, קבעה השופטת כי התובעת לא הוכיחה חזקה ראויה בשיקים שברשותה, כנדרש בחוק, שכן השיקים הוצאו לעוזי ללא נפרע מוגדר, מה שהופך אותם לבלתי שלמים ולא תקינים על פי מראית עין. השופטת דחתה גם את טענתה החלופית של התובעת, לפיה יש להטיל על הנתבעים את האחריות לשיקים שהנפיקו בסך של למעלה ממיליון ₪, בנימוק שהתמורה בגין שיקים אלה ניתנה במזומן. התובע לא הביא ראיות לתשלומים במזומן, ורישומי הבנק של הנתבעים הראו שיש להם יתרת אשראי, דבר הסותר את טענות התובע. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה וכי התביעה, על כל היבטיה, משוללת כל יסוד. לפיכך נדחתה התביעה, והנתבעים חויבו לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 50,000 ₪, בתוך 30 יום.