ת"א 9714-07-15

תקציר

המבקשת ביקשה לערער על מחיר הצעת רכש כבלתי הוגן, וביקשה את התערבות בית המשפט לקביעת השווי ההוגן של המניות לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999. המבקש טען כי בית המשפט התעלם מתמיכת מרבית המשקיעים בהצעת הרכש וכי קיימת מחלוקת מתודולוגית לגבי השווי הסופי של פעילות הייזום והפיתוח של החברה, אשר גרעה סכום משמעותי ממחיר המניה. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על העד המומחה מטעם המבקש, שמקצועיותו ואובייקטיביותו הרשימו את השופטים. בתוך כך, טענה המציעה, כי המומחית מטעם המבקשת נעדרת את המומחיות והניסיון הנדרשים, והצביעה על מספר פגמים וכשלים בחוות דעתה. עם זאת, בית המשפט נתן תוקף למומחיותה ולניסיונה, ומצא כי די בחוות הדעת שלה ושל המומחה האחר של המבקשת כדי להעביר את נטל ההוכחה אל המציע. באשר לחזקת מציע מתוחכם, בית המשפט הכיר בכך שאמנם משא ומתן בין המציע לבין מציעים מתוחכמים הוסיף משמעות להסכמתם, אך הוא אינו תנאי מוקדם. להסכמתו של בעל מניות מהותי ומתוחכם, שהיה מודע לתנאי הקבלה של הצעת הרכש, היה משקל רב. במקרה זה, בית המשפט אמנם לא קיבל את טענת המבקש בדבר משא ומתן מהותי, אך הכיר במאמציו של המציע לאמוד את רגשות המשקיעים. להסכמתם של רוב המציעים המתוחכמים ניתן משקל ראייתי, אם כי לא באופן מכריע. מחלוקת מתודולוגית בין המומחים התייחסה לשווי הסופי של החברה, כאשר מומחי המבקש העריכו את פעילות החברה ללא הגבלת זמן בעתיד, והמומחה מטעם המציע קבע כי שווי הטרמינל הוא אפס, בהתחשב באופי החברה ובהיעדר תוכניות עתידיות. בית המשפט צידד במומחים מטעם המבקשת, וציין כי המציע לא הציג כל ראיה פוזיטיבית לכוונת החברה להפסיק את פעילותה. מאחר שההפרש במחיר המניה בין חוות הדעת של המבקש לבין חוות הדעת של המציע היה משמעותי, פסק בית המשפט לטובת המבקש, ואישר את ההחלטה הראשונית לקבל את הבקשה לסעד שומה. הבקשה לעיון חוזר נדחתה אפוא, והמציע חויב לשלם למבקש הוצאות בסך 25,000 ₪.