בג"צ 249/64

תקציר

המקרה, יוסף ברוך נ' מינהל המכס והבלו, סובב סביב פרשנותו של סעיף 149(א) לפקודת המכס, המאפשר למינהל המכס להפקיע טובין שערכם המוצהר נחשב נמוך מדי. העותר, יבואן חרסינה, החזיק את משלוחו במחלוקת ערך על ידי מנהל המכס, שהובילה לכך שהסחורה שלו הוחזקה במכס. בית המשפט, בראשות השופט כהן, לא מצא פגם בשיקול דעתו או ביושרו של מנהל המכס. במקום זאת, השאלה המרכזית הייתה האם למנהל יש סמכות חוקית לפעול כפי שפעל. שוויה המוצהר של העותרת התבסס על חשבוניות מהמפעל הזר, אשר לדעת המנהל נמוכות משמעותית ממחירי השוק. בעוד שסעיף 204(9) לפקודה מחייב חילוט בגין חשבוניות כוזבות, הוא דורש הוכחה מוחלטת, שחסרה למנהל. תחת זאת, הוא הסתמך על סעיף 149(א), המאפשר הפקעה בתשלום. עם זאת, מאחר שתצהירו של העותר התיישר עם החשבוניות, פירש השופט כהן את הסעיף בצמצום, והגיע למסקנה כי סמכותו של מנהל המכס לפי סעיף 149(א) אינה חלה במקרה זה. עוד הדגישה השופטת כי חובתו של יבואן היא להצהיר על המחיר ששולם ולא על שווי השוק, ומאחר שהחשבוניות של העותרת היו אמיתיות, הערך המוצהר לא היה נמוך מדי. פסק הדין העניק אפוא לעותר את הזכות לשחרר את החרסינה שלו מהמכס לאחר תשלום מכסים שחושבו לפי סעיף 130 לפקודה, על בסיס שווי שוק. יש לציין כי בית המשפט חסך מהעותר הוצאות, נוכח החקירות הממושכות והמיותרות שהתנהלו מטעמו. פסק דינו של השופט כהן הגביל את תחולת סעיף 149(א) למקרים בהם היבואן אינו הוכחת מחיר רכישה או מצהיר על שווי נמוך משמעותית מהמחיר ששולם בפועל.