בש"א 1134/01

תקציר

המבקשת, חברה משפחתית שבעלי מניותיה נוהגים על פי המנהגים החרדיים, הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לקיים כל פעילות חקלאית במקרקעין שבבעלותם המשותפת במהלך שנת השמיטה. המבקשת טענה כי המשך הפעילות תגרום אי נוחות למנהליה ותפגע במוניטין שלה כמשווקת מוצרים כשרים. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי למבקש, בהיותו תאגיד, אין רגשות וכי אל לו לבתי המשפט להתערב בענייני דת. עוד נטען, כי הבקשה לצו מניעה זמני היא למעשה טענה עיקרית במסווה, כי לא הושגה הסכמה עם המבקש, וכי עקירת שתילים אינה מקובלת. בית משפט השלום פסק לטובת המבקש באופן חלקי. בית המשפט קבע כי אמנם תאגיד אינו יכול לחוש רגשות, אך במקרה זה הוא מהווה כיסוי למרכיביו בלבד, ושמו הטוב עלול להיפגע. בית המשפט הכיר בשמיטה כערך המוגן על ידי המשפט האזרחי וקבע כי לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בעניינים אלה. נמצא כי הצדדים הגיעו להבנה, והדבר בא לידי ביטוי בהתנהלותם, וכי סוגיית הסעד הזמני אינה חופפת לפעולה העיקרית, שכן רוב השנה החקלאית נופלת בתוך שנת השמיטה. עם זאת, בית המשפט סירב להורות על עקירת שתילים, מתוך סבר שאין לו סמכות להוציא צו כה דרסטי במסגרת צו ארעי. לבסוף, בית המשפט נתן צו מניעה זמני במקרקעין שבהם לא היו למשיבים זכויות קנייניות, אך סירב לעשות כן לגבי מקרקעין שבהם הייתה להם בעלות משותפת או היתר מכירה. המשיבים נדרשו להפקיד ערבות בגין המקרקעין האחרונים. ההחלטה עוכבה לביצוע כדי לאפשר ערעור. שני הצדדים נשאו בעלויות שלהם.