רע"פ 1021/00

תקציר

המבקש ביקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את ערעורו על גזר הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה. המבקש הורשע בשורה של עבירות, בהן נטישה לאחר פציעה, נהיגה בזמן פסילה ואי הגשת סיוע לאחר תאונה. הוא ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי זיכה אותו מעבירה אחת אך אישר את רוב ההרשעות, והפחית מעט את תקופת המאסר. טענתו העיקרית של המבקש הייתה כי עבירת הנטישה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה אינה חלה על עניינו משום שעזב את המקום ברגל בעוד רכבו נותר. עם זאת, בית המשפט קבע כי היסוד המכריע אינו אופן היציאה אלא האם הנהג עוצר כדי להעריך את תוצאות התאונה. כוונת המחוקק מאחורי סעיף 64א היא להבטיח שנהגים יעצרו כדי לבדוק נפגעים ולסייע להם, וכן להקל על רשויות אכיפת החוק. לכן, עצירה פיזית אינה מספיקה; מטרת העצירה צריכה להיות לקבוע את תוצאות התאונה. מאחר שהמבקש ידע או היה עליו לדעת על הנוסעים האחרים שעלולים היו להיפגע ולא עצר להערכת מצב, הוא הורשע בצדק. בית המשפט דחה את טענות המבקש כנגד חומרת העונש ואת טענותיו כנגד ממצאי בית המשפט לתעבורה. כן אישרה בית המשפט את תוקפה של הפסילה המנהלית שהוטלה על המבקש. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקש חויב לרצות את עונשו.