ר"ע 29/84

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לשני תיקי הוצאה לפועל בהם היו מעורבים חייבים מרובים אשר חויבו לשלם למשיב סכום נכבד ביחד ולחוד על סמך שני פסקי דין נפרדים. המשיב הגיע להסכם פשרה עם אחד החייבים, מר קיסנר, הפוטר אותו מהמשך ההליכים בתשלום 60,000 ₪. המבקשים, שהם החייבים הנותרים בתיק, פנו למנהל ההוצאה לפועל ולאחר מכן לבית המשפט המחוזי, בבקשה שלא יישאו עוד באחריות למימוש יתרת החוב. הם ביססו את טענתם על סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי אם חייב אחד פטור מחובה, הוא פוטר את כל החייבים המשותפים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, והביא את המבקשים לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מבהיר את תחולתו של פרק ו' לחוק החוזים (חלק כללי) על חובות הנובעות מפסקי דין, בהיעדר הוראות ספציפיות בחוק ההוצאה לפועל. לדברי בית המשפט, מרגע שניתן פסק דין, המגבש את חבות החייב, משתנה אופי ההתחייבות מחוזה לפסק דין. לפיכך, סעיף 55 לחוק החוזים אינו חל במישרין על המקרה הנוכחי. בית המשפט הסביר כי הסכם בין נושה לחייב אחד בדבר אופן גביית החיוב או חלוקתו אינו פוטר את החייב מאחריות, ואינו מיטיב עם שאר החייבים. רק כאשר החייב משוחרר מאחריות, מזכים חייבים משותפים אחרים. בנוסף, ציין בית המשפט כי ניסוחו הלקוי של הסכם הפשרה, שלא הביא בחשבון את כל טענות החייבים, לא רמז על כוונה לפטור את כל החייבים. המבקשים, שלא דאגו לכך שההסכם יגן עליהם מפני תביעות נוספות, נושאים באחריות למחדל זה. משכך, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מדגיש כי על נושה המשיב לזקוף את כל הסכומים שכבר קיבלו מחייבים אחרים כנגד סך החוב.