ע"פ 1478/97

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור שעניינו פסילה עצמית של שופט בתיק של משיב שהואשם בגניבת מסמכים וזיוף, וכן בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בתחילה ביקש המשיב מהשופט מוניץ מבית משפט השלום בצפת לפסול את עצמו, בהסתמך על התדיינויות קודמות תכופות עם תפיסות של משוא פנים. למרות שהשופט מוניץ דחה את טענת ההטיה, הוא העביר את התיק בשל סתירה בלוח הזמנים. לאחר מכן הועבר התיק לשופט אלופי, אשר מתוך כבוד לתחושות הדעה הקדומה של המשיב בשל תוצאות המשפט בעבר, החליט גם לפסול את עצמו. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי תחושות סובייקטיביות של משוא פנים ללא ראיות אובייקטיביות אינן צריכות להוות עילה לפסילת שופט. בית המשפט העליון ציטט פסקי דין שונים, והדגיש כי הופעות קודמות בפני שופט, ללא הוכחה ממשית למשוא פנים, אינן מצדיקות פסילה. שופט לא צריך לפסול את עצמו רק על סמך מכרי עבר, אלא אם כן הדבר פוגע בניטרליות השיפוטית. בית המשפט הדגיש כי החלטתו הסובייקטיבית של שופט לפסול חייבת להיתמך בנתונים אובייקטיביים המצביעים על אפשרויות ממשיות של הטיה, שלא היו קיימות במקרה זה. בהגיעו למסקנה כי לא היה בסיס עובדתי לפסילתו העצמית של השופט אלופי, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, והחזיר את התיק לשופט אלופי להמשך משפטו, ובכך חיזק את העיקרון לפיו תפיסות סובייקטיביות של משוא פנים דורשות תיקוף אובייקטיבי כדי להצדיק פסילה שיפוטית.