ע"פ 2848/90

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על עונשו של מערער שהורשע בקבלת כספים במרמה בנסיבות מחמירות, והכיר בפער של עשר שנים מאז ביצוע העבירות. עונשו הראשוני של המערער היה שלוש שנות מאסר, בהן שנת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור התמקד בהפחתת מאסר זה בשל השיהוי הממושך במשפט, שנמשך עשור. במהלך תקופה זו לא ביצע המערער עבירות נוספות, וחלק ניכר מהשיהוי יוחס לסוגיות פרוצדורליות, כגון ניסיונות לבסס את משפטו של המערער עם משפטו של שותף, שהתחמק מהעמדה לדין. בית המשפט הדגיש את השפעתו השלילית של עיכוב זה על המערער ומשפחתו, והדגיש כי עשיית צדק במידה זו חותרת תחת עקרונות היסוד של שפיטה וענישה. על אף שעבירות כמו אלה שביצע המערער מצדיקות בדרך כלל מאסר, קבע בית המשפט כי מאסר נוסף לא ישרת עוד תכלית עונשית. תחת זאת, היא שקלה את עוגמת הנפש של המערער ואת משכו הממושך של ההליך. משכך, הסתפק בית המשפט בעונש שכלל רק את המאסר על תנאי והטיל קנס נוסף בסך 5,000 ₪, המאפשר למערער להימנע ממאסר נוסף. החלטה זו ממחישה את הכרתו של בית המשפט בכשלים פרוצדורליים ואת השפעתם המשמעותית על עשיית הצדק.