ע"א 488/69

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך כספי בין אגודה חקלאית שיתופית בית ינאי בע"מ לבין אחד מחבריה, בנימין הולנדר. הולנדר הצטרף לקואופרטיב בשנת 1964, אך לא מימש את כוונתו המוצהרת להקים חווה ולבסס עליה את פרנסתו. במהלך השנים צבר הולנדר חובות כלפי החברה בסך של למעלה מ-8,000 ל"י, כולל חיובים כגון ארנונה, ארנונה וריבית. האגודה תבעה את הולנדר בבית המשפט המחוזי על החוב שהצטבר. הולנדר קיבל דוחות חודשיים המפרטים את האישומים אך לא מחה עליהם, וביצע תשלומים חלקיים מדי פעם. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט לנדוי, הדגישה כי ידיעה בפועל אינה תמיד תנאי מוקדם לקבלת טענת השתק. ניתן למנוע מאדם להעלות תביעה אם יכול היה לגלות את העובדות בשקידה ראויה אך התרשל בכך. במקרה זה, שתיקתו של הולנדר היוותה רשלנות, והיה עליו לדעת על ההחלטות בנוגע להעלאות מס כחבר בקואופרטיב. יתר על כן, שררו יחסי קרבה מיוחדים בין הולנדר לבין החברה, שהטילו עליו חובה להשמיע את קולו כדי למנוע נזק פוטנציאלי לחברה. עוד קבע הרוב כי הולנדר אחראי לתשלום חלקו בארנונה, וכי הוועד המנהל של האגודה יכול להיחשב כוועד מקומי, שבסמכותו לגבות מיסים אלה. עם זאת, הולנדר לא היה חייב בתשלום ריבית על חובותיו, שכן לחברה לא היה בסיס חוקי לגבות ריבית. השופט כהן, בדעת מיעוט, טען כי שתיקה גרידא אינה יוצרת השתק בהיעדר חובת דיבור או מעשה. להולנדר לא הייתה חובה חוקית לחקור את תוקפן של דרישות תשלום, ושתיקתו אינה יכולה להתפרש כוויתור על זכויותיו. בנוסף, החברה לא יכלה לטעון לפגיעה או להסתמך על שתיקתו של הולנדר כאשר ידעה או הייתה צריכה לדעת על הפגמים בדרישות התשלום שלה. לדברי השופט כהן, גם תביעת האגודה לתשלומי ריבית נעדרת שחר. בסופו של דבר, הערעור (ע"א 488/69) שהגיש הקואופרטיב התקבל בחלקו, וערעורו הנגדי של הולנדר (ע"א 502/69) נדחה. הולנדר חויב לשלם 2,015 ל"י נוספים, כולל מסים וריבית, והוצאות שני הצדדים.