עב"ל 23260-09-10

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם תושב חוזר לישראל לאחר שהייה ממושכת בחו"ל זכאי לקצבת נכות לפי חוק הביטוח הלאומי. המערער עזב את ישראל בשנת 1986 וחזר בשנת 2009. במהלך שהותה בחו"ל אובחנה המערערת כחולה בטרשת נפוצה ולקתה באירוע מוחי, אשר פגע ביכולתה לעבוד. עם חזרתה תבעה קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, אך נדחתה בטענה שאינה עומדת בדרישת התושבות, שכן אי כושרה התרחש בחו"ל. השאלה המרכזית היא האם דרישה זו מהווה אפליית תושבים חוזרים לעומת עולים חדשים, הזכאים להטבות ללא קשר לאי כושרם. בית המשפט מוצא כי המערערת משתייכת לקבוצת כלל תושבי ישראל, ולא דווקא לתושבים חוזרים או עולים חדשים. לפיכך, ההבחנה בחוק מוצדקת ואינה פוגעת בשוויון. זאת ועוד, דרישת התושבות סבירה, שכן היא עקרון יסוד בחוק הביטוח הלאומי, המשקף את הקשר והסולידריות בין המדינה לתושביה. העובדה שלהטבות אחרות יש דרישות שונות אינה הופכת את תנאי גמלת הנכות לבלתי סביר. לבסוף, בית המשפט מסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה המערערת אינה זכאית לשיקום מקצועי, שכן היא לא הייתה חלק מתביעתה הראשונית. על אף שמצבו של המערער מצער, מגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור, שכן החוק קובע בבירור את הדרישות לקצבת נכות, והמערער אינו עומד בהן. כל שופטי ההרכב מסכימים עם ההחלטה, ולכן הערעור נדחה.