ת"א 34979-08-16

תקציר

התובעים, בעלי המניות של החברה הנתבעת, פנו תחילה לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי ואופרטיבי, בבקשה לחייב את הנתבעים לרכוש את מניותיהם לפי שווי שנקבע בחוות דעת מומחה. עם זאת, מאוחר יותר הם תיקנו את תביעתם, והחליפו סעד זה בבקשה לפיצוי בגין דילול מניותיהם. בעקבות תיקון זה שילמו התובעים אגרה נוספת בסך 141,917.5 ₪. בהמשך לכך, החליטו התובעים לוותר על הסעד בגין רכישה כפויה של מניותיהם, וביקשו החזר של האגרה ששילמו, בטענה שהיא מופרזת. הנתבעים התנגדו להחזר וטענו כי התובעים ויתרו על הסעד לאחר מספר דיוני קדם משפט, ולכן לא עמדו בתנאים לפטור מאגרה לפי תקנה 10(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות). בית המשפט קבע, כי הסעד המבוקש על ידי התובעים לרכישת מניותיהם הוא סעד אופרטיבי שניתן לבטאו מבחינה כלכלית, ומשכך, נדרשו התובעים לשלם את שכר הטרחה המקביל. השופטת הסכימה עם הנתבעים כי התובעים לא עמדו בתנאים להחזר שכר טרחה לפי תקנה 10(ד), שכן הם ויתרו על הסעד לאחר ישיבת קדם המשפט השנייה. עם זאת, בית המשפט הפעיל את סמכותו הנתונה לשיקול דעתו וקבע כי אי תשלום יתרת שכר הטרחה על ידי התובעים לא יביא לדחיית תביעתם כולה. במקום זאת, רק הסעד לרכישת מניות יימחק, שכן התובעים כבר ויתרו עליו. השופטת הדגישה כי יש לפרש את תקנות שכר הטרחה באופן צר וכי בקשת התובעים לרכישת מניות לא נראתה כטקטיקת הפחדה. לפיכך, הבקשה להחזר רעיוני של האגרה נדחתה, אך התובעים לא ייענשו בגין אי תשלום יתרת האגרה.