ע"א 108/83

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות ערעור של בעלי קרקעות שביקשו פיצוי על אדמתם שנתפסה. הסכם הפשרה המקורי, שקיבל תוקף כפסק דין, התווה חלון זמן של 30 יום לבעלי הקרקע לערער על החלטת הוועדה בתביעת הפיצויים שלהם. בעלי הקרקע טענו כי לא היו מודעים למצב זה וציפו לפרק זמן ארוך יותר. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אמנם לבתי המשפט יש סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסקי דין, אך הדבר נעשה רק בנסיבות חריגות, שלא התקיימו במקרה זה. כמו כן, כל טענת הטעיה שהובילה לחתימת ההסכם צריכה להיות מוצגת בתביעה נפרדת, ולא כהגנה. בנוסף, הראיות הצביעו על כך שבעלי הקרקע לא הוטעו ואי עמידתם בלוח הזמנים נבעה מרשלנות. בפסק הדין הודגש כי פסק דין מוסכם משלב מאפיינים של הסכם ופסק דין, ולכן ביטול עקב פגמים בהסכם חייב להתרחש באמצעות תביעה עצמאית. השופט י' בך, יחד עם השופטים ש' לוין וד' לוין, דחה את הערעור ואישר את חובת בעלי הקרקע לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 500,000 ₪.