ע"א 2710/21

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך ארוך שנים על דיור ופיצויים בין המערערים לבין מספר משיבים, לרבות המדינה והעירייה. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של הסכם משנת 1961, שלטענת המערערים מזכה אותם ב"דיור שקיל" כפיצוי בגין פינויים מחלקת קרקע מסוימת. פסק דינו של בית המשפט העליון מבהיר כי פסק הדין הקודם בעניין הדיור, אשר פסק למערערים פיצויים בגין הפינוי, לא הסדיר את סוגיית התביעות הנוספות בגין נזקים שנגרמו במהלך השנים עקב הזנחה לכאורה של המדינה והעירייה. בית המשפט קובע כי תביעות אלה הן נפרדות וניתן לנהל אותן מחוץ לתיק הדיור. עם זאת, הערעור הנוכחי, המבקש לדון בטענות אלה, נדחה מכמה טעמים. ראשית, האחריות לשירותים המוניציפליים מוטלת על העירייה ולא על המדינה, כלומר המדינה אינה יכולה לתת דין וחשבון על ההזנחה לכאורה. שנית, בית המשפט רואה את טענת המערערים כי המדינה "הפריטה " את אחריותה על פי ההסכם משנת 1961 כחסרת תוקף, שכן הפיצויים שנפסקו בתיק הדיור הביאו בחשבון את השיהוי בפינוי ואת הנזקים שנגרמו לו. בנוסף, המדינה והחברה המשכנת יכולות להיות אחראיות במשותף, ובית המשפט קובע כי לאחר שהחברה המשכנת מילאה את חובתה, גם חבות המדינה נפסקת. פסק הדין גם מאשר את קביעת בית משפט קמא כי התביעה נגד העירייה התיישנה בחלקה בשל תקופת ההתיישנות ומוגבלת לתקופה של עד שבע שנים לפני הגשת התביעה. בית המשפט מקבל את טענת בית משפט קמא כי הנזק הנובע מאיחור העירייה בפינוי ובפיצוי נכלל בפסק הדין בעניין הדיור. לבסוף, בית המשפט קובע כי תביעת המערערים אינה עולה כדי תביעה שכנגד ודוחה את הערעור, תוך שהוא מקבל את פסק דינו של בית משפט קמא ומורה למערערים לכסות את הוצאות המדינה והעירייה.