עפ"ת 53997-01-13

תקציר

המערער ערער על הרשעתו ועל גזר דינו בגין מספר עבירות תעבורה, לרבות נטישה לאחר פגיעה, נהיגה בשכרות ונהיגה ללא זהירות ראויה וגרימת חבלה. לטענתו, היה על בית משפט קמא לפסול את הודאתו במשטרה מן הטעם שלא נמסר לו על זכותו להיוועץ בעורך דין טרם מסירה. ערכאת הערעור קבעה, כי המערער לא התנגד לקבילות הודעתו במשפט, ואין כל אינדיקציה לכך שהיא לא ניתנה מרצון. עם זאת, בית המשפט בחן לגופה של התביעה ומצא כי זכות ההיוועצות משלימה את זכות השתיקה ומהווה רק היבט נוסף שלה. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי יש לפסול את הודאתו משום שהיה שיכור בעת שמסר אותה, וציין כי תשובותיו המפורטות מצביעות על פיכחון והבנה ברורה של החקירה. זאת ועוד, בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי טענתו של המערער כי נרדף על ידי אלמונים, אשר לכאורה גרמו לו לעזוב את זירת התאונה, הייתה חסרת אמינות והייתה טענה נגועה. בית המשפט הסכים עם אפיונו של בית משפט קמא את עבירת הנטישה כבזויה ופגומית מוסרית, והדגיש את הצורך בענישה מחמירה במקרים כאלה. סקירת פסקי דין קודמים העלתה כי העונש על נטישה, במיוחד כאשר היא מלווה בעבירות חמורות אחרות, נע בין 18 ל-42 חודשי מאסר. בהתחשב בעברו התעבורתי המשמעותי של המערער, בחומרת העבירות ובפגיעות הגוף שנגרמו לו, גזר דינו של בית משפט קמא של שלוש שנות מאסר, 15 שנות פסילה מנהיגה ופיצוי לנפגעים, היה ראוי ובטווח המקובל. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי נכותו לא נלקחה בחשבון בגזר הדין, וציין כי בית משפט קמא הזכיר ושקל במפורש גורם זה. לבסוף, קבע בית המשפט כי ערעורו של המערער היה צריך להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים, שכן מדובר בעניינים המחייבים את דיונם. לפיכך, הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה במלואו.