עת"מ 16378-04-19

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי לוועדת הערר יש סמכות לשקול מחדש את החלטתה הראשונית בבקשה להיתר בנייה, למרות שחלפה יותר משנה מאז התקבלה ההחלטה הראשונה. השופט ציין כי הבקשה לדיון חוזר הוגשה בתוך שנתיים מיום ההחלטה, שהיא התקופה המקסימלית המותרת בחוק, והוועדה סיפקה נימוקים תקפים להארכת המועד. השופטת דחתה גם את טענות העותרת בדבר פגמים פרוצדורליים בהליך הדיון החוזר, וקבעה כי אין מדובר בפגמים מהותיים המצדיקים את ביטול החלטות הוועדה. בהתייחסו לגופה של המחלוקת הפרשנית סביב היתר הבנייה, הדגישה השופטת כי שאלת פרשנות תכנית המתאר הארצית היא סוגיה משפטית הנופלת בגדר סמכותו של בית המשפט. השופט בחן את לשון סעיף 11.1.2 לתמ"א, הקובע את התנאים לבניית קומות נוספות בבניין, ומצא כי הוא אינו חד משמעי. לדברי השופט, ניתן לפרש את הסעיף בדרכים שונות, לרבות הפרשנות המועדפת על ועדת הערר. השופט עסק בפרשנות תכליתית של הסעיף, תוך התחשבות בהוראות אחרות של התמ"א ובדברי ההסבר לתיקון 3א. היא הגיעה למסקנה כי כוונת המחוקק בחקיקת סעיף 11.1.2 הייתה להתייחס לקומות מלאות ולא לקומות חלקיות. השופט הדגיש את המטרות התכנוניות של התמ"א, ובראשן עידוד חיזוק מבנים לעמידות בפני רעידות אדמה וקידום התחדשות עירונית. לטענתה, פירוש הסעיף כפי שעשתה ועדת הערר עולה בקנה אחד עם מטרות אלה, ואילו פרשנותה של העותרת תוביל לתוצאות אבסורדיות ותפגע בחיזוקם של מבנים רבים. בסופו של דבר אישר השופט את החלטתה השנייה של ועדת הערר ואימץ את פרשנותה לסעיף 11.1.2. היא גם הורתה לעותרים לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 11,700 ₪.