ע"א 173/69

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך משפטי של בני זוג נשואים בנוגע למזונות והכרה בנישואיהם. המשיב, שתבע תחילה תביעת מזונות בבית המשפט המחוזי, טען כי היא והמערער נישאו בטקס אזרחי בשנת 1944 וחיו יחד עד שנטש אותה בשנת 1966. עם זאת, המערער הכחיש את הטענה, וטען כי הם נרשמו רק לנישואין אזרחיים אך מעולם לא נישאו כדין. בית הדין הרבני, בהליך קודם, פסק לטובת המערערת, וקבע כי שני הצדדים הודו שלא קיימו טקס נישואין דתי ולכן דחו את תביעת המשיב למזונות. עם זאת, פסק דין זה לא בחן את האפשרות של נישואין אזרחיים, אותה מביא עתה המשיב בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת לדחות את התביעה על הסף. השאלה העומדת על הפרק היא האם פסק דינו הקודם של בית הדין הרבני מונע מהמשיבה לטעון מחדש את תביעתה בבית המשפט המחוזי. מסקנת השופטים היא כי החלטת בית הדין הרבני, שהתמקדה בהעדר נישואין דתיים, אינה משתיקה את טענת המשיב בדבר נישואין אזרחיים פוטנציאליים. הם מדגישים כי שתי הטענות שונות וכי פסיקת בית המשפט המחוזי בתביעת הנישואין האזרחיים אינה סותרת את החלטתו הקודמת של בית הדין הרבני. יתר על כן, מאחר שהמשיבה זכאית לבחור את סמכות השיפוט לתביעת המזונות שלה, היא יכולה להציג את טענותיה בבית המשפט המחוזי, אשר רשאי להכיר בנישואין אזרחיים. לפיכך, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה, והמערערת מחויבת לשלם למשיב סך של 500 לירות כהוצאות. השופט הלוי והשופט לנדוי מסכימים עם ההחלטה.