ע"א 1579/20

תקציר

הדיון נסוב סביב השאלה האם ניתן לרשת הפסדים לצורכי מס, ובפרט האם ניתן לקזז הפסדי הון שלא נוצלו שנצברו על ידי נישום שנפטר על ידי יורשיו כנגד רווחי ההון שלהם. פקיד השומה טען כי יש לדחות את הערעור על הסף בשל הדין ההלכתי הקיים בנושא, אך בית המשפט חלק על כך וציין כי פסקי דין קודמים היו מקריים ולא הכריעו בסוגיה שעל הפרק. בית המשפט בחן את לשון הוראות המס הרלוונטיות ומצא כי הן אינן תומכות בפרשנות המבוקשת על ידי המערערים, שכן הזכות לקיזוז הפסדים מוקנית לנישום בלבד ולא ניתן להרחיקה לאחרים. כמו כן, תכליות מס הכנסה וההפרשות לקיזוז הפסדים מצביעות על כך שלא ניתן לרשת הפסדים. הזכות לקיזוז הפסדים נחשבה לזכות אישית שאינה ניתנת להעברה או בירושה, שכן היא קשורה קשר הדוק להונו האישי של הנישום וליכולתו לשלם. ירושה לא נחשבה לפעולה שלא מרצון, ובית המשפט דחה את הטענה כי אי מתן אפשרות לקיזוז הפסדים בירושה יביא לקליטה בלתי הוגנת של הפסדי המנוח על ידי היורשים. הפסדים לצורכי מס לא נחשבו לנכסים ובמקום זאת תוארו כנתונים תלויים או נתוני שומה, מה שתומך עוד יותר במסקנה כי לא ניתן להורישם. לבסוף, האופי המפורט של הוראות המס והתפיסה המקובלת בקרב נישומים ורשויות כאחד חיזקו את הרעיון כי הפסדים הם אישיים ואינם ניתנים בירושה. ככלל, מצא בית המשפט כי טענות המערערים אינן עולות בקנה אחד עם דיני המס של המערכת המשפטית ודחה את הערעור תוך פסיקת הוצאות לפקיד השומה.