ת"א 59554/00

תקציר

פסק הדין בעניין מקארנו בניה בע"מ נ' עיריית רמת גן עוסק במחלוקת על תשלום היטל השבחה, המוטל על בעלי מקרקעין שערכם עלה עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג. התובעת, חברת הבנייה מקארנו בנייה, העוסקת בפרויקט בנייה על קרקע חכורה, ביקשה להשיב תשלומים ששילמה לנתבעת, עיריית רמת גן, שאותם ראתה כבלתי חוקיים או מופרזים, לרבות היטל השבחה. עם זאת, נקודת המחלוקת העיקרית לא הייתה גובה ההיטל אלא מי אחראי לתשלומו. מקארנו טען כי מאחר שהוא לא היה החוכר הרשמי של הנכס בעת אירוע המס - אישור התוכנית - אלא רק בעל היתר, הוא לא צריך להיות חייב בהיטל. החברה הסתמכה על פסק דין קודם, קנית ניהול השקעות נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, שקבע כי אין להטיל היטל השבחה על גוף שטרם הפך לחוכר. עם זאת, בית המשפט הבחין בין נסיבות המקרה הנוכחי לבין אלה שבפסק דין קנית. היא ציינה כי הלכת קנית התבססה על הסדרים חוזיים ספציפיים ואין להחילה באופן אוטומטי, מה שמאפשר לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולבחון לגופו של עניין. השופטת בחנה בקפידה את העובדות, התמקדה בפרשנות חוזה הפיתוח וקבעה כי יש לראות במקארו חוכר לדורות ביום אירוע המס. מסקנה זו התבססה על מספר גורמים: תכלית העסקה, ההיגיון המסחרי, התנהגות התובע, הנסיבות שאינן מתיישבות עם מאפייניה של זכות ברישיון, חתימת החכירה לצד חוזה הפיתוח, תשלום דמי החכירה בעת חוזה הפיתוח וההיבט הפיסקלי/כלכלי של היטל ההשבחה. בנוסף, ציינה השופטת כי הצדדים לחוזה השמיטו בעצמם את המונח "סמכות" וכי אין לפרש את המינוח המשפטי באותו אופן בתחומי משפט שונים. בסופו של דבר, קבע השופט כי התובעת, חברת מקרנו בנייה, נחשבה בצדק לחוכרת לדורות בכל הנוגע להיטל ההשבחה ולכן דחתה את התביעה להחזר תשלומי ההיטל. עוד ציינה השופטת כי לא מצאה עילה למתן צו בדבר הוצאות, ובכך סיימה את התיק.