ע"א 47/64

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך של בני זוג נשואים על בעלות על דירה. לפני נישואיהם רכשה האישה דירה מכספה ורשמה אותה על שמה. הבעל תרם כשליש מהעלות. עם זאת, נישואיהם עלו בתוהו, מה שהוביל את האישה לעזוב את הדירה עם ילדיהם ולבקש את פינוי בעלה. בית משפט השלום פסק לטובת האישה, הכיר בה כבעלים היחיד של הדירה והורה על פינוי הבעל. בית המשפט המחוזי, ברוב קולות, קיבל את ערעורו של הבעל, מה שגרם לאישה להמשיך ולערער. בית המשפט העליון, שקיבל את ערעורה של האישה, אישר את פסק דינו הראשוני של בית משפט השלום. לדברי בית המשפט, תרומתו של הבעל לרכישת הדירה לא העניקה לו זכויות בעלות כלשהן, ומיצבה אותו כבעל רישיון בלבד. משכך, לאישה, בהיותה בעלת הדירה, הייתה הזכות לבטל את רשות המגורים של בעלה באופן חד צדדי, במיוחד נוכח הנישואין המתוחים. בית הדין הדגיש את ההבחנה בין דירה בבעלות הבעל לדירה שבבעלות האישה, וציין כי בעוד שהראשון מספק מקום מגורים לאשתו לאורך כל חיי הנישואין, האחרון אינו מחויב לספק דיור לבעלה. אלא אם כן האישה יכולה לספק דיור חלופי הולם, יש לה זכות להישאר בדירתה אם הנישואין מתפרקים ללא תקנה. במקרה זה, מאחר שהבעל סירב לתת גט והנישואין התדרדרו, הייתה לאישה הצדקה לבטל את רשות המגורים של בעלה. החלטת בית הדין התבססה על הנסיבות הספציפיות, כאשר הימנעותו של הבעל מהגשת תביעת גירושין לא הייתה רלוונטית. בנוסף, המצב המשפטי בנוגע לזכויותיו של הבעל ליהנות מנכסי אשתו בעת רישום הדירה לא היה רלוונטי. בכך החזיר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית משפט השלום, והורה על פינוי הבעל ופסיקת הוצאות לאישה.