ב"ל 54799-10-19

תקציר

פסק דין זה סובב סביב תביעה לתשלום קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי (הנתבע) בעקבות היעלמותו והכרזת פטירתו של בעלה של התובעת לאחר מכן. הנושא המרכזי הוא עיתוי הגשת התביעה והתקופה הרטרואקטיבית של הקצבה. בעלה של התובעת נעדר בפברואר 2009, ומותו הוכרז בנובמבר 2017. התובעת הגישה בקשה לקצבה בחודש נובמבר 2018, אותה אישרה הנתבעת אך רק רטרואקטיבית לשנה, לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, לאחר שיקול נוסף, האריך הנתבע את התקופה הרטרואקטיבית לשבע שנים, החל מנובמבר 2011. התובעת ביקשה ארכה מעבר לתקופה זו, דבר שהנתבעת דחתה בשל השיהוי של התובעת בהגשת התביעה. בית המשפט בחן את נסיבות השיהוי ומצא כי התובע לא הצדיק זאת במידה מספקת. בית המשפט אמנם הכיר במצבו המאתגר של התובע, אך הגיע למסקנה כי הנתבעת כבר גילתה הקלה בכך שחרגה מהתקופה הרטרואקטיבית החוקית. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת הנתבעת, ודחה את תביעת התובעת לתשלומים רטרואקטיביים נוספים, בהתחשב בכך שהתקופה המבוקשת הנוספת חפפה לאיחור מיותר של התובעת בנקיטת הפעולה. פסק הדין חיזק את משמעותן של תביעות במועד ושיקולים תקציביים בחוק הביטוח הלאומי, והותיר את התובע ללא צו להוצאות. לשני הצדדים יש חלון זמן של 30 יום לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.