ב"ל 8017-10-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים שהובאו בו, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **פסק דין – בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, ב"ל 8017-10-23, 03 נובמבר 2025** **כותרת התיק:** תביעה להכרה בפגיעה בגב כפגיעה בעבודה (מיקרוטראומה / מחלת מקצוע). **התובעת:** דונה קטיה דיין (מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים וולפסון). **הנתבע:** המוסד לביטוח לאומי. **תקציר עובדתי:** התובעת, רופאה מנתחת משנת 1991 ומשנת 2013 מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים וולפסון, תבעה להכיר בפגיעה בגבה כפגיעה בעבודה, על פי תורת המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע. טענתה היא ששגרת עבודתה, הכוללת ביצוע ניתוחים בתדירות גבוהה (3-4 ימים בשבוע, 8-10 שעות ביום ניתוחים) הכרוכים בתנוחות חוזרות ונשנות של כיפוף ויישור הגב, גרמה לפגימה. התביעה הוגשה לנתבע ביום 22.1.2023, נדחתה, ומכאן התביעה בפני בית הדין. **הפלוגתא המרכזית:** השאלה המשפטית המרכזית שנדונה היא האם קיימת תשתית עובדתית המצדיקה הכרה בפגיעתה של התובעת כתוצאה ממיקרוטראומה או כמחלת מקצוע, וכן שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה לפגיעתה. **ניתוח משפטי – עקרונות וחידושים:** 1. **הגדרת פגיעה בעבודה (סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי):** בית הדין חוזר ומדגיש את ההגדרה החוקית של פגיעה בעבודה, הכוללת תאונת עבודה ומחלת מקצוע. ההכרה בפגיעה מכוח תורת המיקרוטראומה נועדה למלא חלל שהותיר המחוקק, ולאפשר הכרה במחלות שהתפתחו בהדרגה עקב תנאי עבודה, גם אם לא הוגדרו כמחלת מקצוע בתוספת לחוק. 2. **תורת המיקרוטראומה – מבחנים ויישום:** * **עקרון היסוד:** פסיקת בית הדין הארצי לעבודה (הובאו דוגמאות: דב"ע מח/0-77 מזרחי, עב"ל (ארצי) 34405-01-11 סקוטלסקי, עב"ל (ארצי) 1012/00 שבח, עב"ל (ארצי) 21257-07-15 אבוטבול) קובעת כי על מנת להכיר בפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה, יש להוכיח **"אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסיבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסוים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע"**. * **הבחנה בין פעולות:** בית הדין מדגיש את הצורך להבחין בין פעולות שונות ומגוונות לבין עבודה הכרוכה בביצוע **רציף של תנועה חוזרת ונשנית או של תנועות זהות או דומות במהותן** (עב"ל (ארצי) 2400-10-11 זוהר). * **רצף התנועות:** נדרשת הוכחת **רצף בביצוע התנועות, המשתרע על פני פרק זמן או פרקי זמן משמעותיים** במהלך שגרת העבודה (עב"ל (ארצי) 546031-11-14 קרייזנבורג; עב"ל (ארצי) 8233-09-15 פרץ). * **תדירות ומהות התנועות:** יש להראות שמדובר בתנועות **חוזרות ונשנות, דומות במהותן, בתכיפות ובתדירות הנדרשות**, ביחס לכל איבר ואיבר מושא התביעה (עב"ל (ארצי) 35063-06-15 פיזולייב). 3. **יישום העקרונות למקרה דנן – ניתוח הראיות:** * **היקף הניתוחים:** בית הדין קובע כי **לא הוכח היקף הניתוחים** בו שימשה התובעת כמנתחת בפועל, במיוחד לאור תפקידה כמנהלת מחלקה. דו"ח הניתוחים שהוצג לא אפשר לזהות באופן חד משמעי את כמות הניתוחים שבוצעו על ידה באופן מלא, ולא ניתן היה להסיק כי התובעת הייתה בפועל בין 3-4 ניתוחים שגרתיים בשבוע למשך 8-10 שעות. * **אופי התנועות:** * **הפרוסקופיה:** הנתבע העלה טענה כי מרבית הניתוחים הם לפרוסקופיים, דבר המצריך פחות תנועה חוזרת ונשנית של הגב. * **תנוחת הגוף:** בית הדין בחן את עדות התובעת לגבי הצורך להתכופף לרכון כלפי המטופל (שגובה מיטת הניתוחים כ-1.10 מטר), לזוז, לקחת כלים ולהביט במסכים. * **מיטה מתכווננת:** נקודה מרכזית שעולה מפסק הדין היא עדות התובעת כי המיטה מתכווננת. בית הדין הסיק מכך כי **לא נדרשת התכופפות חוזרת ונשנית אל גוף המטופל באופן קבוע**, אלא רק במקרים ספציפיים הדורשים פעולה מסוימת. * **צפייה במסכים:** בית הדין ספקני לגבי טענת התובעת לתזוזות גב לצורך צפייה במסכים, וקובע כי **הצוואר הוא שזז בין המסך לגוף המטופל**. * **לקיחת כלים:** לקיחת כלים נתפסה כתזוזה צדית של הגב, ולא כהתכופפות. * **חידוש/הבחנה:** פסק הדין עושה אבחנה דקה בין תנועות הנחוצות במהלך ניתוח לבין תנועות הנחשבות "חוזרות ונשנות" במובן הנדרש לצורך מיקרוטראומה. בית הדין מחמיר בדרישה ל"רצף" ו"תדירות" של התנועות, וסבר שבמקרה זה, אף שהייתה תנועתיות, היא לא הגיעה לרמה הנדרשת. * **בחינת הראיות:** בית הדין מסתמך על שילוב עדות התובעת, עדות העד מטעמה, דו"ח הניתוחים, וכן על מכלול הנסיבות (כגון היותה מנהלת מחלקה, פרקטיקה פרטית). 4. **הכרה כמחלת מקצוע:** בית הדין דוחה את טענת התובעת להכרה בפגיעה כמחלת מקצוע, שכן **לא הופנתה כל פריט בתוספת לחוק** המכיר בפגיעותיה הנטענות כמחלת מקצוע, ועל התובעת מוטל נטל ההוכחה בעניין זה (עב"ל (ארצי) 62348-09-19 רבקה מזרחי). 5. **מגמה מחמירה של בית הדין:** פסק הדין מדגים מגמה ברורה של בית הדין (הן האזורי והן הארצי) לדרוש הוכחה קונקרטית ומדויקת של היקף, תדירות, רצף ומהות התנועות או החשיפה הגורמת לפגיעה, על מנת להכיר בתביעות המבוססות על תורת המיקרוטראומה. ההתייחסות לעדות התובעת כ"על דרך ההגזמה" והדרישה לפרטים מדויקים (כגון ההבחנה בין ניתוח בפועל לבין נוכחות כמפקחת) מחזקות מגמה זו. 6. **ההסתמכות על פסיקה קודמת (עב"ל 47178-04-22 שטבון):** בית הדין מבסס את הכרעתו על פסק דין קודם (שטבון), שאף אושרר בערעור (עב"ל 48850-02-24), בו נדונה תביעה דומה של קרדיולוג. בית הדין מוצא **דמיון מהותי בין המקרים** ואימץ את הקביעה כי תנועות הכיפוף לא עלו כדי תשתית מיקרוטראומטית. הדבר מלמד על פיתוח "הלכה למעשה" בנוגע למצבים דומים. 7. **סוף דבר – דחיית התביעה:** התביעה נדחית מאחר **שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה** הן לגבי היקף הניתוחים והן לגבי אופי התנועות החוזרות ונשנות, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע. דחייה זו נעשית כבר בשלב זה, מבלי צורך במינוי מומחה. 8. **הוצאות:** בית הדין נוהג כמקובל בהליכים מסוג זה ואינו עושה צו להוצאות. **סיכום:** פסק הדין מדגיש את הרף הראייתי הגבוה הנדרש להוכחת תביעות לפי תורת המיקרוטראומה. הוא מבהיר את הצורך להוכיח לא רק את קיום התנועות או החשיפה, אלא את **אופיין, תדירותן, רצפיותן ומשך זמן ההשפעה שלהן** באופן משמעותי. המקרה מדגים כי גם עבודה מקצועית הדורשת עמידה ממושכת או תנוחות מסוימות, אינה בהכרח תיחשב כפגיעה בעבודה מכוח מיקרוטראומה, אם אין היא עומדת במבחנים המחמירים שנקבעו בפסיקה. ההתייחסות לעובדה כי מיטת הניתוחים מתכווננת, לפרשנות של תנועת הגב לצפייה במסכים וללקיחת כלים, מחדדת את אופן ההכרעה הפרטנית במקרים אלו.