ת"א 20886-06-12

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא הבעלות על זכויות בנייה בבית משותף. התובע טען כי הוא הבעלים של כל זכויות הבנייה וביקש פסק דין הצהרתי שיאשר זאת, לצד צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לבנות דבר. הנתבעים, מנגד, טענו כי זכויות הבנייה מעולם לא הועברו לתובע. השופטת פתחה בהבהרת הסעד המבוקש על ידי הצדדים, וציינה כי בקשת התובעת להצהרה על בעלות בלעדית בזכויות הבנייה זכתה להתעלמות מהטענות שכנגד של הנתבעים. לאחר מכן הזכיר השופט עקרונות יסוד בדיני קניין, והדגיש כי אדם יכול להעביר רק את הזכויות שיש לו. לפיכך, בחן השופט את ההסכמות בין הבעלים המקוריים לבין רשות הפיתוח שמכרה להם את הדירות. השופט מצא כי הבעלים רכשו זכויות בנייה חלקיות, במיוחד לבנייה על הגג. השופט פירש את ההסכמים והמכתבים הנלווים לכך שהכוונה לעולם לא הייתה להעניק זכויות בנייה מלאות ובלתי מוגבלות. יתרה מכך, השופט קבע כי התובע, שרכש את דירתו מאחד הבעלים המקוריים, אינו יכול לטעון לזכויות כלשהן מעבר למה שהיה לבעלים המקורי. זכויות הבנייה החלקיות לא הוזכרו בהסכם הרכישה של התובעת, מה שהוביל את השופט למסקנה כי טענת התובעת לבעלות מלאה בזכויות הבנייה נכשלה. באשר לנתבעים שרכשו את דירותיהם מאוחר יותר, השופטת הטילה ספק בכך שיוכלו ליהנות מהגנת תקנת השוק משום שזכויות הבנייה לא נרשמו בתקנות הבית המשותף. השופט הדגיש כי תקנת השוק היא חריג לדיני הקניין ומחייבת בחינה קפדנית. במקרה דנן, התצהירים הלקוניים והלא מספיקים שסיפקו הנתבעים לא הוכיחו את התנאים לתחולת תקנת השוק. משכך, דחתה השופטת את תביעת התובע למתן פסק דין הצהרתי, והורתה לתובע לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין מופחת בסך 10,000 ₪, כאשר כל צד נושא בהוצאות המשפט שלו.