ת"א 2787-04-19

תקציר

התובע, שהיה מעורב בתאונה, תבע פיצויים. הדיון התמקד ברמת הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה, והאם היא השפיעה על יכולתו של התובע להשתכר. המומחה שמונה מטעם בית המשפט בדק את התובע פעמיים. בבדיקה הראשונה נקבעה נכות זמנית של 15% למשך שלוש שנים. בבדיקה השנייה נקבעה נכות לצמיתות בשיעור של 15%. המומחה ייחס את הגבלת התנועה במפרק כתף שמאל לכאב, ולא לפגם מכני. הוא העריך את אחוזי ההצלחה של ניתוח שנועד לשפר את המצב בין 80 ל-90 אחוזים, אך לא המליץ על כך, במיוחד לאור גילו הצעיר של התובע. המומחה הודה כי נכותו של התובע עשויה להיות נמוכה במקצת מכפי שהעריך בתחילה, אך לא במידה שנטענה על ידי התובע. השופטת הסכימה עם הערכת המומחה, לפיה יש לקבוע את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10%. השופטת הדגישה כי נכות תפקודית והשפעתה על השתכרות אינן זהות לנכות רפואית. השופטת ציינה כי עבודתה של התובעת כאשת מכירות לא חייבה אותה להרים את ידה הלא דומיננטית מעל גובה הכתפיים, ולכן לא ביססה קשר בין נכותה לבין ירידה בכושר ההשתכרות. השופטת הגיעה למסקנה כי נכותה התפקודית של התובעת היא לכל היותר 5%, ופסק לה 100,000 ₪ בגין ירידה בכושר ההשתכרות. השופט פסק לתובע 6,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר, וכן 2,000 ₪ עבור עזרה מאחרים, 1,000 ₪ עבור הוצאות ו-20,000 ₪ עבור כאב וסבל. מאחר שהתובעת כבר קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי 24,721 ₪, נוכה סכום זה מסך החוב לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כך שנותרו לה 101,000 ₪. כמו כן חויב הנתבע לשלם 13% מסכום זה בתוספת מע"מ כשכר טרחת עורך דין, וכן הוצאות משפט.