בש"פ 5863/98

תקציר

בית המשפט העליון קבע את חוקיות הארכת מעצרם של עשרה מערערים שהואשמו בכמויות עצומות של סחר בינלאומי בסמים מעבר למגבלת 30 הימים הקבועה בסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט בחן את הכוונה שעמדה מאחורי תיקון החוק בשנת 1997, המאפשר לבית המשפט לדחות את הדיון בעילות המעצר כדי לאפשר להגנה לעיין בחומרי חקירה. בית המשפט פירש את הסעיף כמגן על חירותו של הנאשם בכך שאינו מבסס מעצר בהיעדר תשתית ראייתית, תוך הגבלת תקופת הדחייה ל-30 יום. נפסק כי אין די בהסכמת הנאשם לבדה כדי להאריך את מעצרו מעבר ל-30 יום, שכן כוונת המחוקק היא לתת עדיפות לחירות ולזרז את ההליך הפלילי. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שנסיבות חריגות עשויות להצדיק הארכה, בתנאי שיש תשתית ראייתית וההארכה קצרה. פסק הדין דחה את החלטת בית המשפט המחוזי להאריך את המעצר "עד להחלטה אחרת", שכן היא נעדרת הצדקה משפטית. באשר להחלטה מאוחרת יותר של בית המשפט המחוזי, קיבל בית המשפט את תוקפה של ההסכמה שניתנה על ידי המערערים להארכת המעצר ולא מצא עילה לפסול אותה, מה גם שלא הוגש ערעור נפרד על ההסכמה. לפיכך התקבלו הערעורים, בכפוף לחוקיות החלטת בית המשפט המחוזי האחרון.